כאשר הייתי דובר בתי המשפט, בסוף שנות התשעים, שמתי לב שאחד משופטי בית המשפט העליון נוהג לנמנם בדיונים. כשהסבתי את תשומת לבו, הוא הכחיש במרץ. סיכמתי את השיחה בבקשה: "מבחינתי שן שנת ישרים, רק שים לב שאין עיתונאים באולם. אינך רוצה כותרת בעניין הזה".
הבוקר יושק הפיילוט שיבחן העברת שידורים ישירים מבית המשפט העליון. בינתיים שמע בלבד, לקראת כניסת המצלמה, שגם תוכל להכריע במחלוקת מהסוג שתיארתי. השופטים כבר לא יזכו לנמנם.
הרעיון נגזר מעקרון פומביות הדיון. אולם בית המשפט פתוח לקהל למעט חריגי הדלתיים הסגורות. אלא שהקהל אינו מגיע. וכשהוא מגיע, לא תמיד יש לו מקום. השידור מאפשר "להרחיב" את תכולת האולם לכל דכפין. בתקופתי כדובר עוררה הכרעת הדין של אריה דרעי במחוזי בירושלים סקרנות אדירה. באולם המשפט, לאחר ניכוי הנאשמים, עורכי הדין, קרובי משפחה ועיתונאים, לא נשאר כמעט מקום לציבור. כלי התקשורת ביקשו לשדר בשידור חי את הכרעת הדין. השופטים דחו את הבקשה, אבל נמצא פתרון אחר. בפגישה עם נציגי התקשורת, לאחר תיאום עם הנשיא המנוח ורדי זיילר, הסבתי את תשומת לבם שאמנם נדחתה הבקשה לצלם, אבל אולי תתקבל בקשה לשידור רדיו.
ואכן הבקשה הוגשה ואושרה. הכרעת הדין הנוקבת ועתירת הגינויים לדרעי שודרה בשידור חי לכל עם ישראל. יש כאלה שזקפו לזכות השידור הזה, או לחובתו, את 17 המנדטים של ש"ס בבחירות שנערכו אחריו. מאז "כיבו" בבתי המשפט את שאלטר השידורים החיים. משעשע לראות כיצד מעבירה היום התקשורת הכרעות וגזרי דין נגד ראש ממשלה ונשיא מדינה. אולפני ענק מוקמים בקומת הכניסה, המצלמות אורבות לכל מי שנכנס ויוצא מהאולם עצמו, אפילו ניתן לצלם את כניסת השופטים לאולם, אבל דממה תקשורתית נופלת כשהשופט מתחיל להקריא את ההחלטה. ואז נציג מכל כלי תקשורת שיושב באולם מסמס במרץ את הדברים לשדר שיושב בחוץ, ומעביר לצופים ולמאזינים בבית.
ההתנגדות לשידורים ממשפטים פליליים, בעיקר מצלמות, נובעת מהחשש לזיהום ההליך שחיי אדם תלויים בו. למשל בהשפעה על עדים. השפעה והשפלה אפשרית. חקירה נגדית של עד על הדוכן היא חוויה לא נעימה שלעתים כוללת הטחת מילים קשות. עדים חייבים לעלות לדוכן, אבל העונש בדמות שידור החוויה הקשה הזו לכל בית גובל בפגיעה בכבוד האדם.
נכון שכל מי שבאולם רואה ושומע, אבל המצלמה אינה ניטרלית. קטעי חקירה משפילים שישודרו בטלוויזיה, בפרומואים, בהפצה ויראלית באינטרנט, יכולים לפגוע אנושות בעדים אלה. לכך צריך להוסיף את השפעת המצלמה על עורכי הדין, שגם כך אוהבים את ההצגה הפלילית. תחת המצלמות הם צפויים לפרוח, ולא בהכרח לטובה. ומי יודע, גם השופטים יכולים להתאהב, וניתן להעלות על הדעת כמה שופטים שהמודעות למצלמה תשבש את התנהלותם ושיקול דעתם.
פחות סכנה לזיהום
בדיוני העליון הסכנות לזיהום ההכרעה הפלילית לא קיימות, וההשפעות על עורכי הדין והשופטים נסבלות למול הערכים שבא השידור להגשים: הרחבת הנגישות של דיונים על מחלוקות ערכיות וחברתיות חשובות במעלה. קיצוץ קצבאות, גיוס חרדים, תמלוגי הגז והסדרת היצוא שלו, או הדיון שישודר היום: דיון פלילי נוסף בפני שבעה שופטים בשאלה התקדימית הבאה: שני נהגים עורכים ביניהם תחרות מכוניות. במהלך התחרות מאבד אחד מהם את השליטה על רכבו, מתנגש בקיר ונהרג. האם ניתן להטיל אחריות פלילית בעבירת הריגה על הנהג השני?
בערעור הפלילי שנשמע בבית המשפט העליון נקבע ברוב דעות כי ניתן להרשיע את הנהג בהריגה, ומחר ידון העליון בסוגיה פעם נוספת. מלבד העניין הציבורי שיכול להצדיק את השידורים האלה, יש בהם ערך נוסף: חשיפת הציבור להליך המשפטי. בית המשפט הוא הרשות הדמוקרטית היחידה שמנהלת את דיוניה בפומבי, ועדיין רוב הציבור חשוף אליה מהתקשורת בלבד. עתה תינתן ההזדמנות לבחון את התהליך שמוביל להכרעות. וכאן חובה להזהיר: זה הרבה יותר משעמם ממה שמשערים.
לכאורה, הסמכות לאשר שידור נתונה לשופט, שהוא הריבון הבלעדי באולמו. אולם הסוגיה ראויה למדיניות מגובשת. השיקול המרכזי צריך להיות חשיבות הנושא מול זיהום אפשרי של ההליך. כאן ראוי לחזור להכרעות דין של אישי ציבור. בהקראת החלטה כתובה של השופט אין שום סכנה להשפעה, ואם נפתח הפתח לשידורים רצוי וראוי להרחיבו, לפחות רדיופונית, גם להקראות הכרעות דין וגזרי דין.
צילום: חיים צח
5 תגובות לכתיבת תגובה