המדינה יכולה לחסוך כמעט מיליון שקל על כל איש קבע

אחד הנושאים שוועדת לוקר צפויה להמליץ עליו במסגרת בחינת תקציב הביטחון הוא שינוי מודל הפנסיה של אנשי הקבע. בשלב זה לא ידוע אם הוועדה תמליץ על רפורמה גם בפנסיה התקציבית של מי שכבר פרשו מצה"ל, או של מי שנכנסו לקבע לפני 2004 ועדיין נמצאים בשירות צבאי, אולם סביר להניח שלא. השווי הכלכלי של הפנסיה של גמלאי ואנשי הקבע שנמצאים במסלול הפנסיה התקציבית - שהיה נהוג עד 2004 ועבורו לא הפרישו לפנסיה כלל - מגיע לרוב לכמה מיליונים טובים.

למשל, איש קבע שהגיע לדרגת סגן אלוף ושהשכר האחרון שלו (לפי נתוני הממונה על השכר) הוא 29 אלף שקל בחודש (ברוטו), יכול להגיע לפנסיה של 13–14 אלף שקל בחודש (ברוטו). לפי נתוני צה"ל עצמו, יותר משליש מגמלאי הקבע מקבלים פנסיה של 10–20 אלף שקל בחודש (ברוטו). הפנסיה הממוצעת של אנשי הקבע, כך לפי אותם נתונים, היא כ־10,000 שקל בחודש (ברוטו), אם כי מספר זה נמוך יותר מהשווי האמיתי של הפנסיה, שכן מרבית אנשי הקבע לקחו חלק מהפנסיה שלהם כסכום חד־פעמי עם פרישתם מהצבא.

אם נחזור לדוגמה, אותו איש קבע שפרש מצה"ל בגיל 44 יקבל פנסיה חודשית של כ־15 אלף שקל בחודש עד יום מותו. בהנחה שתוחלת החיים לגברים היא 80 שנה, המשמעות היא תשלומי פנסיה של כמעט 40 שנה, נוסף על יכולתו לחפש ואולי גם למצוא עבודה לקריירה שנייה. כלומר, במצטבר המדינה תממן לאותו איש קבע תשלומי פנסיה בשווי נוכחי כולל של יותר מ־3.5 מיליון שקל. לשם השוואה, הפנסיה הממוצעת כיום בישראל היא כ־5,000 שקל בחודש, כלומר שווי פנסיה כולל של כמיליון שקל בלבד.

באוצר גם היו שמחים להטיל מס על בעלי פנסיה תקציבית מרמה של כ־9,000 שקל בחודש, כלומר על כמחצית מאנשי הקבע שנמצאים בפנסיה. כמו כן היו שמחים באוצר לחייב את אנשי הקבע שעדיין נמצאים בשירות ובמסלול של פנסיה תקציבית להגדיל את ההפרשות החודשיות שלהם מ־2% מהשכר ל־6% מהשכר (לשם השוואה, כלל העובדים במשק חוסכים בכל חודש כ־6.5% מהשכר לפנסיה בממוצע). כלל תשלומי הפנסיה התקציבית של מערכת הביטחון (לרבות שירותי הביטחון ומשרד הביטחון) מגיעים לכ־8 מיליארד שקל בשנה, וצפויים להמשיך לטפס בשנים הקרובות.

גישור בשווי 2 מיליון שקל

מינואר 2004 אי אפשר להצטרף לפנסיה תקציבית, אבל המדינה בכל זאת תממן חלק מהפנסיה של אנשי הקבע שנכנסו לשירות לאחר מכן. אנשי קבע אלה חוסכים לפנסיה כמו יתר העובדים במשק, כלומר בקרנות פנסיה פרטיות (במודל פנסיה צוברת), אך יש להם הטבה ייחודית שנקראת פנסיית גישור. מיום פרישתם מצה"ל ועד שיגיעו לגיל הפרישה הכללי במשק - לאורך כמעט 20 שנה - המדינה תשלם להם פנסיה תקציבית בגובה הפנסיה החודשית שיקבלו כשיגיעו לגיל הפרישה במשק מקרנות הפנסיה שלהם.

בחישוב גס, אם אותו סגן אלוף מהדוגמה הקודמת היה נכנס לקבע אחרי 2004, היה פורש בגיל 47 בממוצע (לפי הנתונים העדכניים של צה"ל) ומקבל פנסיית גישור בגובה 14 אלף שקל בחודש (ברוטו) במימון המדינה - רק בגיל 67 המימון הזה היה מפסיק, והוא היה מתחיל לקבל פנסיה חודשית מהקרן הפרטית שלו שאליה חסך. השווי הנוכחי של פנסיית הגישור בדוגמה זו הוא כ־2.3 מיליון שקל.

חיסכון גדול בטווח הארוך

ועדת לוקר צפויה להמליץ לשנות את המודל הזה, ובמקומו להצעיר את גיל הפרישה ולתת מענקים חד־פעמיים לאנשי הקבע הפורשים. מודל זה הוצע במקור על ידי ועדה בראשות פרופ' אשר טישלר, שהמליצה שגובה מענק הפרישה ייקבע בהתאם לגיל הפרישה המדויק, ובהתאם להסתברות שאותו פורש ימצא עבודה בשוק הפרטי. ככל שהסיכוי שלו למצוא עבודה נמוך יותר וככל שגיל הפרישה שלו מצה"ל מאוחר יותר, כך הוועדה המליצה שהמענק החד־פעמי יהיה גדול יותר. למשל, 1–1.5 מיליון שקל.

המענק הזה אולי נשמע נדיב, אבל עבור המדינה הוא בפירוש מהווה חיסכון כספי בטווח הארוך לעומת המודל הנוכחי. במשרד הביטחון חוששים שוועדת לוקר תמליץ על מענק נמוך יותר, כך שצה"ל יתקשה לשכנע קצינים להישאר בקריירה צבאית, אבל גם המענק המופחת מהווה הטבה גדולה בהרבה מאשר הפנסיה שיתר העובדים במשק מסוגלים להגיע אליה.

בכל מקרה, עוד לא ידוע אם הוועדה תמליץ שהמודל החדש יחול רק על מי שיצטרפו לשירות קבע מעתה ואילך, וגם על מי שכבר נמצאים בשירות; אם הרפורמה תחול על כלל משרתי הקבע באופן אחיד, כלומר גם על קרביים וגם על תומכי לחימה; ואם יהיו שיטות תגמול נוספות.