שר האוצר הבא צריך לייחל למזל של כחלון

בין אם משה כחלון יחזור לכסא שר האוצר או לא, אין מחלוקת על כך שהוא הטביע את חותמו על המשרד, לטוב ולרע.

חלק מהישגיו של כחלון שנויים במחלוקת, כמו למשל הסכם כחלון־יעלון להסדרת תקציב הביטחון, שנשאר מחורר כמו גבינה שוויצרית אך השיג ודאות למערכת הביטחון; תוכנית מחיר למשתכן שעלתה לכלל הציבור מיליארדי שקלים אך גם הפעילה לחץ על הקבלנים והביאה, לפחות בינתיים, לפחות לבלימת מחירי הדיור; ביטולי המכסים ומסי הקנייה על שורה של מוצרי צריכה, שעלו לקופת המדינה מאות מיליוני שקלים והובילו לירידה מינורית במחירי המוצרים; והרפורמות בחברת החשמל ובנמל חיפה, שהזרימו הון עתק של משכורות לחברי הוועדים החזקים בתמורה לתזוזה קלה של השסתומים הגדולים במשק.

משה כחלון. החיוך כסמל מסחרי | צילום: טלי מאייר

לצד אלו, כחלון יכול לרשום כמה מהלכים שבעיקרם חיוביים, גם אם יש להם השפעות שליליות, כמו למשל העלאת שכר המינימום, הרחבת מס ההכנסה השלילי והעלאת המשכורות של החיילים הסדירים.

לצידם, ניתן למנות מהלכים שנעשו "נטו" משיקולים פוליטיים, כשהבולטים שבהם הם הגדלת המשכורות והפנסיות של השוטרים בעלות של כ־20 מיליארד שקל לאורך 15 שנה, והעסקאות המפוקפקות עם ההסתדרות שעלו למדינה 11 מיליארד שקל והרחיבו יותר ויותר את השכר של עובדי המדינה ואת כוחו של שותפו הפוליטי של כחלון, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן.

החוט המקשר בין רוב המהלכים הללו הוא תשלום סכומים ניכרים, עשרות ולעתים מאות מיליארדי שקלים, בתמורה להישגים, חלקם למשק וחלקם לשר האוצר עצמו.

לכחלון היה מזל. מכניסתו לתפקיד ועד לשנה הנוכחית הוא הרוויח מן ההפקר והשתמש בהכנסות גבוהות, לעתים חד־פעמיות - למשל ממכירת מובילאיי - כדי להוריד מסים ולחלק כספים. כל עוד המשק על הגל, כחלון גרף הצלחות, בניגוד מוחלט להתרעות מצד בנק ישראל ואנשי המקצוע במשרדו. את המחיר של המהלכים הללו נגלה רק בעתיד, בקדנציה של שר האוצר הבא, שכמובן ייתכן שיהיה כחלון שוב.

הסנונית הראשונה כבר כאן: הגירעון של 2018 יהיה גבוה מהיעד, שנקבע על 2.9% מהתמ"ג. הנתון הזה בפני עצמו אינו דרמה גדולה מאוד, כפי שמנסים להבהיר שוב ושוב באוצר. אחרי כמה שנים שבהן הכנסות גבוהות הפחיתו את החוב ביחס לתוצר, שום דבר חמור לא יקרה משנה אחת עם חריגה מהיעד.

השאלה אם הצ'קים הנדיבים שכחלון פיזר בחיוך של דוד נדיב שלא רוצה לעצבן אף אחד לא יהיו יקרים מדי עבור המשק בטווח הארוך; האם חלוקת המזומנים הנדיבה והגדלת התקציבים של מרבית המשרדים על חשבון גירעון מבני גבוה יחסית, שילווה את ישראל בטווח הארוך, תתורגם לקיצוצים מסיביים והעלאות מסים דווקא בימים סגריריים, שבהם נכון יותר מצד הממשלה להרחיב את פעילותה, או לפחות לא לצמצם אותה.

אף אחד במשרד האוצר לא מקנא בשר האוצר הבא, שעשוי להידרש לקיצוצים נרחבים, כמו אלה שיאיר לפיד נדרש לבצע כשנכנס למשרד בעקבות הבור שהותיר אחריו יובל שטייניץ. בין היתר, הפער נובע מכך שההחלטות לגבי 2019 התקבלו כבר מזמן, משיקולים פוליטיים. בדיוק כמו התקציב הדו־שנתי של שטייניץ.

בעולם אידיאלי לא היו מתבצעים קיצוצים נרחבים בתקופת משבר ומנגד גם לא היו הרחבות נדיבות מדי בתקופת שפע. הקו של כחלון ברור. אפשר לקרוא לו, כמו שהיה רוצה, קפיטליסט עם חמלה. אבל במציאות, מאז שנכנס לתפקיד הוא במרוץ מטורף לסיים את הכהונה עם חיוך, למרות המכשולים שמציב לו ראש הממשלה בנימין נתניהו ואף שלפעמים כלכלה זה לא בדיוק לונה פארק. בסופו של דבר, הציבור יצטרך לבחון את הצעדים שהוביל כחלון בטווח הארוך: האם הם שירתו את המשק כמו שטוען שר האוצר או שמא היו חגיגה חסרת אחריות, כזו שהתשלום עליה יגיע באיחור.