המלצרית בבית קפה בבייג‘ינג מגישה לי את התפריט. אני יודע מה אני רוצה ולא מתעכב עם ההזמנה. ”קולה בבקשה“, אני זורק בביטחון בסינית. המלצרית נשארת קפואה במקום, לא לגמרי בטוחה מה ביקשתי ממנה כרגע. כבר התרגלתי לסיטואציה ולכן אני מנסה שוב: ”כוס אחת של קוקה קולה בבקשה“. הפעם היא מבינה, אוספת את התפריט ופונה לכיוון המטבח. אני נשאר עם עצמי לתהות איך אחרי שלוש שנים וחצי של מגורים בסין ולימודי סינית, הזמנת קולה עדיין יכולה להוות לעיתים בעיה.
סינית היא שפה המבוססת על טונים, שינויים בגובה הצליל בו הוגים את המילה. בסינית יש חמישה טונים שונים והם חשובים מאין כמותם. אם תבטא את ההברה ”מא“ בטון ראשון (גבוה וארוך) המשמעות שתתקבל היא ”אמא“, שנה את הטון לשלישי (יורד ועולה) וקיבלת ”סוס“, האם תרצה לקרוא לאמא ולקבל במקום סוס?
גם מילים ושמות הנחשבים אוניברסליים לכאורה, כמו מקדונלד‘ס, המבורגר, פיצה, סטארבקס וקולה, מקבלים גרסה סינית שונה. אם תזרוק ברחוב בבייג‘ינג את השם מקדונלד‘ס, רוב הסיכויים שאף אחד לא ידע לכוון אותך למקום הנכון. מקדונלד‘ס בסינית זה ”מאי-דנג-לאו“, סטארבקס זה ”שינג-בה-קה“ וקולה צריך לומר ”קה“ (בטון יורד ועולה) ואחריו ”לה“ (בטון יורד). פספסת את ההגייה והטון הנכון, מה שקורה לי במקרה של קולה, ותקבל מהמלצרית מבט של חוסר הבנה. אבל האמת שהבעיה היא לא אצלי, הבעיה היא דווקא אצל הסינית - היא פשוט שפה קשה מידי.
סינית מסומנת כבר שנים כדבר הבא, השפה שהכי כדאי ללמוד בעת הנוכחית. באינטרנט תמצאו אינספור מדריכים ומשימות המפצירים להתחיל לקחת שיעורים בסינית כבר היום או לפחות לשלוח את הילדים, כדי שיכירו מוקדם ככל האפשר את "שפת העתיד". מייסד פייסבוק מארק צוקרברג לומד סינית באופן קבוע וב-2014 הפתיע את הסטודנטים באוניברסיטת צ‘ינחואה בבייג‘ינג כשענה לשאלות (שהוכנו מראש) בסינית. הרמה שלו לא היתה גבוהה במיוחד אבל צוקרברג זכה לתשואות רמות מהקהל. עבור הסינים , שמכירים את הקושי של שפתם, אפילו זר שיודע להגיד שלום בסינית הוא גאון. גם הנכדה של נשיא ארה“ב דונלד טראמפ, ארבלה, רכשה מעריצים סין בזכות סרטונים בהם היא שרה במנדרינית.
המאמרים המעודדים את לימוד הסינית מתבססים על שני נתונים שקשה להתווכח איתם: סינית מנדרינית, הניב הרשמי של סינית בסין, היא כבר היום השפה המדוברת ביותר בעולם עם כ-900 מיליון דוברים ילידים. במקביל סין תהפוך בתוך עשור לכל היותר לכלכלה הגדולה בעולם, כשהיא מדלגת מעל ארה“ב. יעשה מה שלא יעשה טראמפ, מעמדה של סין כמעצמה עולמית רק ילך ויגבר. האם לא כדאי ללמוד את שפתה של המעצמה הבאה?
אולם ההמלצות ללמוד סינית מתעלמות מכמה עניינים, המרכזי שבהם הוא הקושי הכמעט בלתי נתפס של השפה הזו עבור זרים. עבורי סינית התחילה כתחביב לא מחייב. חשבתי שאם כבר התגלגלתי לגור בסין, כדאי שאנסה לפחות ללמוד את שפת המקום. אלא שהסינית היא שפה ערמומית למדי ששואבת אותך פנימה. ההצלחות הראשונות - מהמשפט הראשון שהצלחתי לבטא ועד לשלט ברחוב שפתאום קראתי והבנתי - סחפו אותי להשקיע בשפה שהפכה בהדרגה לעיסוק משמעותי יותר ויותר.
לכאורה, לפי ספרי הלימוד, אני נמצא היום ברמה בינונית-גבוהה בסינית, אלא שלהגדרות הללו אין משמעות אמיתית במציאות. בחיים האמיתיים אני יכול לפתוח את הבוקר בשיחה קולחת על המצב הכלכלי בסין עם נהג מונית ולהרגיש נפלא. אחרי הצהריים אעלה למונית אחרת ואגלה בתסכול שאני בקושי מצליח להבין מילה אחת ממה שאומר הנהג.
זה נובע מכך שסינית היא בעצם לא שפה אחת אלא ערב רב של שפות מקומיות (7-12, תלוי את מי שואלים) וניבים אזוריים, כך שהסינית שאתה לומד היא לא בדיוק זו שהאנשים שתפגוש מדברים. גם בקרב הסינים הדוברים את הניב הרשמי, סינית מנדרינית, תמצאו ספקטרום עצום של מבטאים שמקשים על ההבנה. ללא יוצא מן הכלל, המבטאים שתפגשו בחיים האמיתיים יהיו שונים כולם מהביטוי המלטף והקל להבנה שיש לכל המורים לסינית.
למרות הקשיים, השפה המדוברת הסינית היא עדיין הצד הפשוט במשוואה, הקושי האמיתי נמצא בקריאה וכתיבת סינית. התומכים בלימוד הסינית יספרו בשמחה שאמנם בסינית יש מעל 50 אלף סימניות, אך כדי לקרוא עיתון יומי תצטרכו להכיר ”רק“ כ-3,000. הרצאה פופולרית באתר טד מבליטה את ההיגיון הפנימי שיש בסימניות הסיניות, כשהסימנית שמייצגת שמש נראית פחות או יותר כמו שמש וזאת של איש היא ממש ציור של בן אדם. נשמע הגיוני לא?
בפועל העניין מסובך בהרבה. הבלשן האמריקאי ג‘ון דה פרנסיס העריך בעבר כי אפילו לילדים סינים ידרשו 7-8 שנים כדי ללמוד את 3,000 הסימניות הדרושות לקריאת עיתון, זמן כפול מהנדרש לדוברי צרפתית וספרדית כדי להגיע לרמה מקבילה בשפתם. לשם ההשוואה, תלמידים ישראלים שבוחרים לגשת לבחינת בגרות בסינית בארץ ברמת חמש יחידות מסיימים את הלימודים עם ידע על 600 סימניות בלבד, לא מספיק אפילו לקריאת מדור מזג האוויר בעיתון. לגבי ההיגיון הפנימי של הסימניות, למרבה הצער הוא תקף רק בהתחלה. כשמגיעים לסימניות המייצגות מילים מסובכות יותר כמו למשל ”להתגרות“, אתם נדרשים בעיקר לשינון סיזיפי ועיוור.
במאמר הקלאסי מ-1994, ”למה הסינית כל כך קשה“, מתאר הסינולוג האמריקאי דיוויד מוסר את מסע הייסורים שלו ושל עמיתיו עם השפה. ”אחד מעמיתי לתואר שני התוודה בפני לא מזמן שהמחקר שלו נפגע מהעובדה שהוא עדיין לא יכול לקרוא סינית כמו שצריך ולוקח לו שעות לסיים שניים או שלושה דפים“, כותב מוסר. ”מדובר במישהו שלומד את השפה מעל 10 שנים“.
מוריו לסינית, הוא ממשיך ומספר, נהגו לשלוף רנדומלית ספר ממדף הספרים בסינית בספריית האוניברסיטה. המורים אפילו לא ניסו לקרוא את הספר, אלא התחרו ביניהם מי יצליח לנחש במה הוא עוסק ראשון, משימה קשה כשלעצמה. מוסר עצמו נזכר איך אחרי שלוש שנים של לימודי סינית אינטנסיביים נתקל במקרה בעיתון בספרדית, שפה שלא למד בעבר. מתוך הדמיון בין אנגלית לספרדית, הוא הצליח להבין יותר מהתוכן בעיתון הספרדי מאשר הבין בעיתון סיני.
אחת השאלות המעניינות היא האם עלייתה של סין מבחינה כלכלית ופוליטית תהפוך את הסינית בעתיד ל“לינגואה פרנקה“, שפה המשמשת לתקשורת בין בעלי שפות אם שונות , תפקיד שתופסת כיום בעיקר האנגלית.
הבלשן הבריטי דיוויד גראדול חזה במאמר מפורסם כי עד 2050 תהפוך סינית מנדרינית לאחת השפות החשובות בעולם, הקוראת תיגר על האנגלית. אולם מאז פורסם מאמרו ב-2004, התפרסמו לא מעט מחקרים החולקים על גראדול ומפקפקים בסיכויי הסינית להפוך ללינגואה פרנקה בעתיד הנראה לעין. הסיבה: הסינית פשוט קשה מידי ללימוד כשפה שנייה מכדי לתפוס תאוצה. האם אפשר לדמיין תסריט בו טורקי, קוריאני וברזילאי נפגשים בבית מלון בברלין ומתחילים לדבר ביניהם סינית? לא נראה שזה משהו שיכול לקרות מתישהו בקרוב.
”כל עוד סין תמשיך להחזיק במערכת המבוססת על הסימניות, משהו שכנראה יימשך עוד זמן רב מסיבות פרקטיות והתקשרות תרבותית, מאוד לא סביר כי הסינית תהפוך לשפה עולמית אמיתית כמו אנגלית“, טוען העיתונאי וחוקר השפות האמריקאי רוברט ליין גריני במאמר במגזין האקונומיסט היוקרתי.
גם הנושא של היתרונות התעסוקתיים הנוכחיים הגלומים בשליטה בסינית שנוי במחלוקת. פרנקי חואנג, כותבת סינית-אמריקאית החיה כיום בשנחאי, מגוללת במאמר מעניין שפרסמה בחודש שעבר באתר Supchina את סיפורה האישי. כשהייתה בת שלוש היגרו הוריה לארה“ב, אך המשפחה החליטה שהיא תישאר לגור שש שנים נוספות עם סבתה בסין כדי לרכוש את השפה הסינית, לפני שתצטרף אליהם. שנים לאחר מכן, ב-2009, כשסיימה את הלימודים בקולג‘ בארה“ב, גילתה חואנג שהעובדה שהיא מדברת סינית שוטפת לא הרשימה אף אחד מהמעסיקים הפוטנציאליים בשוק. עבורם, הסינית היתה משהו שנחמד שיש, ממש כמו שליטה במיקרוסופט אקסל. ”מתברר כי סינית שוטפת, למרות היתרונות שיש לה בעבודה עם סין, חשובה פחות בשוק העבודה מאשר ניסיון תעסוקתי רלוונטי“, היא כותבת.
אני נוטה להסכים. רוב לומדי הסינית לא יגיעו לעולם לרמה שתאפשר להם להשתמש בשפה בשוק העבודה. הבודדים שכן צלחו את המשימות, השקיעו כל כך הרבה זמן ומאמץ בעניין, עד שלא היה להם פנאי לפתח ניסיון רלוונטי אחר הדרוש בשוק העבודה. בישראל יש אמנם משרות המחייבות סינית (במכירות ושיווק לסין או בעולמות התיירות), אך הן מעטות מכפי שנדמה, ורוב אנשי העסקים הישראלים המצליחים בשוק הסיני שיצא לי לפגוש, לא דיברו סינית כמעט בכלל. מידי שנה חוזרים מאות אלפי סינים מלימודים בחו“ל, כך שמתורגמנים מסינית לאנגלית וחזרה בכל מקרה לא חסר.
כמובן שהקרב אינו אבוד לגמרי. בעבודה קשה וסבלנות אפשר להגיע לרמתו של מארק רוזוול (”דאשאן“), קנדי שהפך בזכות הסינית המושלמת שלו לקומיקאי ומנחה בטלוויזיה הסינית, כמו גם לאחד הזרים המוכרים במדינה. עם זאת מומלץ לבוא ללימודי סינית עם ציפיות סופר-ריאליות: שנה-שנתיים של לימודים בסין לא יספיקו לכלום, גם אם אתם מוכשרים בשפות. כדי לשלוט בסינית כדאי שתפנו בממוצע עשור מחייכם לעניין, ולא בטוח שהמאמץ הזה בסוף ישתלם.
צילום: שאטרסטוק
29 תגובות לכתיבת תגובה