צילום: גטי
דיוויד מאמט הוכנס לרשימה השחורה של הוליווד
מאמט, התסריטאי זוכה פרס הפוליצר שאחראי להצלחות כמו “הבלתי משוחדים” ו”לכשכש בכלב”, חש מנודה אחרי שהזדהה כימני. בראיון הוא מסביר מדוע דונלד טראמפ הוא "הנשיא הטוב ביותר שהיה לאמריקה" ולמה הוא תמיד מעדיף לכתוב על טיפוסים מנוולים
שבע שנים שדיוויד מאמט לא כתב וביים סרט חדש. הוא זכה בפרס הפוליצר על כתיבת המחזה ״גלנגרי גלן רוס״ והיה מועמד לאוסקר על התסריטים של ״פסק דין״ ו״לכשכש בכלב״, והתסריט שלו ל״הבלתי משוחדים״ של בריאן דה פלמה הפך אותו לסופרסטאר. הוא תסריטאי עילוי, ולא היה לנו את קוונטין טרנטינו בלי הדיאלוגים המהירים כצרור יריות והעלילות מרובות הטוויסטים שהפכו לסימן ההיכר שלו.
קראו עוד בכלכליסט
אבל כיום מאמט, בן ה־73, מרגיש שהוא מנודה מהוליווד, שהוא הוכנס לרשימה שחורה. הסיבה: הוא ימני והוא זועם. בשנים האחרונות הוא כותב לא מעט מאמרים לכתב העת השמרני ״נשיונל רוויו״, והוא חושב שדונלד טראמפ היה הנשיא הטוב ביותר של אמריקה, ״בוודאי בימי חיי״.
שוחחתי עם מאמט לפני כמה שבועות באמצעות זום מביתו בלוס אנג׳לס - כשאשתו, השחקנית הבריטית רבקה פידג׳ן (ששיחקה בסרטיו ״הכבוד של ווינסלו״ ו״הקשר הספרדי״), עוזרת לו עם כל הצדדים הטכניים של ההתחברות למחשב ולאינטרנט. השיחה התקיימה במסגרת סדרת מפגשים חודשיים תחת הכותרת ״לפגוש את המאסטרים״ ביוזמת בית הספר לקולנוע מעלה. המפגש עם מאמט הוקרן השבוע כחלק מתוכני הפסטיבל הראשון לקולנוע יהודי בתל אביב. כי גם את זה צריך לדעת: לפני כ־33 מאמט שנים חזר בתשובה. בערך.
״כשהייתי בן 40 התחלתי ללמוד על יהדות, כי אשתי רצתה שנתחתן בחתונה יהודית. אני, בתור יהודי מתבולל ואפיקורס, רק רציתי לברוח מכל מה שקשור ליהדות. אבל אז גם אני הלכתי איתה לשיעורי מבוא ליהדות, ומצאנו רב נהדר, הרב מרדכי פינלי, וגיליתי שאני לא יודע כלום על יהדות ושהטקסטים היהודיים הרבה יותר מעניינים מ׳הניו יורק טיימס׳ ובטח שיש בהם יותר אמת״.
לקראת השיחה שלנו צפיתי שוב ב”הבלתי משוחדים” והופתעתי לראות שאל קאפונה, כמו שמגלם אותו רוברט דה נירו, מאוד מזכיר בגינונים שלו את דונלד טראמפ: הגרנדיוזיות, המעברים המהירים בין מצבי רוח, בין חיוך לאיום, תחושה של בעל הבית ששולט בעולם.
גם אתה חושב שיש דמיון בין מישהו כמו אל קאפונה ובין דונלד טראמפ?
״מאז שהחיים במערב נהפכו לעירוניים, הערים נעשו למוקדי הכוח ומי שהשתלטו על ניהול העיר היו גופים שלפעמים נקראו המאפיה ולפעמים קראו להם מפלגות פוליטיות. כך שאין באמת הבדל בין המאפיה ובין המפלגות. וככל שארה”ב פונה יותר ויותר שמאלה - מוקדי הכוח עברו יותר ויותר לערים, שזה אומר לידי אנשים שלא באמת משתתפים בניהול המדינה, אבל חושבים שהם בעלי האדמה.
“בדיוק כמו שאל קאפונה עשה בצד הדרומי של שיקגו, שבה גדלתי, וכמו שג׳ו ביידן עשה כשהוא היה סגן הנשיא. זו הסיבה שאנשים שיש ברשותם מנגנון פוליטי משתמשים בו לא כדי לקיים את השבועה שלהם לעם, אלא כדי לנצל את הכוח שברשותם״.
שמתם לב לטוויסט שמאמט זרק לסיפור? אני השוויתי את טראמפ לאל קאפונה, ובתשובתו נשמע שהוא מסכים להשוואה, אבל הוא חושב שקאפונה דווקא דומה לג׳ו ביידן. זו לא היתה אי־הבנה מצדו, זו אג׳נדה.
״טראמפ היה הנשיא של העם, הוא נבחר על ידי העם, כמה נורא הוא כבר יכול להיות? אבל התקשורת האמריקאית רדפה אותו. הוא גם הנשיא הראשון מאז הארי טרומן שעשה משהו טוב עבור היהודים. כי אנחנו היהודים לא ממש חכמים כשזה מגיע לפוליטיקה. במשך 2,000 שנה האסטרטגיה שלנו מול העולם היתה ׳בבקשה, אל תרביצו לנו׳.
וזה השתנה ב־1948, בזכותכם, עם הקמת מדינת ישראל. מאז שליהודים יש מדינה, הם יכולים לראשונה לדרוש מהעולם שיתייחס אליהם כאל בני אדם. לא לבקש, לדרוש. בדיפלומטיה בינלאומית הדבר היחיד שהעולם מכבד זה כוח. אז לישראל יש הכוח כיום להגיד, ׳אם לא תכבדו אותנו, נהרוג אתכם׳״.
המטאמורפוזה הציבורית של מאמט התרחשה ב־2008, כשפרסם מאמר ב”ווילג’ וויס” שכותרתו היתה “למה אני כבר לא ליברל חסר דעת”, ובו הוא בעצם יצא מהארון בתור איש שמזדהה עם הקו השמרני והימני בפוליטיקה האמריקאית. “הווילג’ וויס” כבר לא קיים, אני מזכיר לו. “עליו השלום”, הוא עונה בהגייה יידישאית. “מעולם לא כתבתי את המשפט הזה”, הוא אומר בכעס. מאמט מאוד רגיש כשנוגעים לו בטקסטים.
“הטקסט הזה נולד מרעיון של הרב שלי שאמר לנו בבית הכנסת שאנחנו צריכים לקיים דיון פוליטי על פי עקרונות הלימוד היהודי. הוא אמר שהוא צריך לדעת לנסח את מה שאני מאמין בו, ואני צריך לדעת לנסח את מה שהוא מאמין בו, ואז אנחנו צריכים לראות האם יש עובדות ששנינו יכולים להסכים עליהן. אז יש לנו בסיס שעליו אנחנו יכולים לדבר מתוך הסכמה”.
מאמט מספר שבאותה תקופה כתב מחזה בשם “נובמבר”, קומדיה על הנשיא “שגרמה לי להתעניין בפוליטיקה. מה שכתבתי במאמר הוא שעד אז התייחסתי לעצמי כאל ׳ליברל חסר דעת׳, וזה לא דבר יפה להגיד על עצמי. אז אם אני לא אדיב לעצמי, איך אוכל להיות אדיב למי שלא מסכים איתי? מה ש’הווילג’ וויס׳ עשו היה להדפיס את המשפט הזה - ׳למה אני כבר לא ליברל חסר דעת׳ - על כל פאקינג־שער־העיתון - וקאבום! הכניסו אותי לרשימה השחורה של הוליווד. לא ידעתי שאני ימני ולא הגדרתי את עצמי ככזה, אבל גיליתי שהשם שלי הפך לרפש במדיה הליברלית. אז אמרתי לעצמי, ׳זה מעניין, אני צריך לחשוב על זה׳. ואז התחלתי לכתוב על פוליטיקה וגיליתי שכנראה תפיסת העולם שלי אכן שמרנית״.
לפני שנתיים כתב מאמט מחזה על הארווי וויינסטין, עם ג׳ון מלקוביץ׳ בתפקיד הראשי, שהועלה בווסט אנד בלונדון ולא זכה לאהדה. ״זו היתה קומדיה בסגנון הקומדיה דלארטה או מולייר. ובקומדיה יש כמה דמויות קבועות, אחת מהם היא הנואף הזקן והשמן, וככה כתבתי אותו. יצא לי לעבוד עם וויינסטין, הוא היה בריון״.
כשמסתכלים לאחור על מכלול יצירתו של מאמט בתיאטרון ובקולנוע, מגלים שהוא מעולם לא היה מעודן בטיפול שלו בנושאים רגישים, מעולם לא התעסק בלהיות פוליטיקלי קורקט ותמיד הציג תפיסת עולם קרבית, של עולם במלחמה מתמדת שבו החזקים טורפים את החלשים.
בין שזה הארווי וויינסטין ובין שאל קאפונה או פיל ספקטור, שרצח אשה בביתו, או ג׳ימי הופה או נוכלים ורמאים - אתה נמשך לכתיבה על מפלצות, על אנשים פגומים מוסרית.
“מה עוד מעניין אותנו? אנחנו מרכלים על הנושאים האלה ואנחנו רואים סרטים על אנשים כאלה. אפילו בתורה אתה פוגש אנשים שהם לאו דווקא טובים, אבל הם תמיד מעניינים. מי רוצה לכתוב סרט מחזה על משהו שהוא רק קצת לא בסדר? זה לא כיף. עדיף בעיניי לכתוב על חוטאים ולא על צדיקים, כי אין הרבה מה לכתוב על צדיקים. בפראפרזה על ספרו של רוברט מוסיל הם ‘אנשים בלא תכונות’. ובכנות, אם אתה לא כותב על מה שמעניין אותך, אתה לא באמת סופר. אתה חייב לכתוב על נושאים פרובוקטיביים״.
כשאתה רואה סרטים שאתה כתבת ובוימו על ידי במאים אחרים, אתה אומר לעצמך ״אני הייתי עושה את זה יותר טוב״?
״ברור. כל הזמן. יש סצנה ב׳הבלתי משוחדים׳ עם עגלת התינוק שמידרדרת במורד המדרגות באמצע קרב יריות. כשראיתי את הסצנה הזאת, זעמתי. רציתי להגיד לבריאן דה פלמה: ׳זה הכי טוב שלך? אני יודע שהסצנה הזאת כבר בוימה קודם על ידי סרגיי אייזנשטיין. השם שלי מופיע על התסריט ואני צריך שהקהל יחשוב שאני גונב מאייזנשטיין? פאק יו׳. זה מה שרציתי להגיד לו. הנה, עכשיו אמרתי לו״.
השושנה הפרטית של מאמט
באחד המפגשים שלי עם מאמט ציינתי באוזניו שבקרוב יצטרכו להציג אותו בתור ״האבא של זושיה מאמט״. הוא דווקא הוחמא מזה. זושיה וקלרה מאמט הן שתי בנותיו מנישואיו לשחקנית לינדסי קראוז. קלרה היא מחזאית, כמו אביה, אבל זושיה היא שחקנית, בת 32, שהתפרסמה כשגילמה את דמותה של שושנה שפירו בסדרה ״בנות״. אבל היא התחילה את דרכה אצל אביה, בתפקיד קטן בסרט “ספרטן” שביים, ובסדרה ״היחידה״ שיצר.
כעת היא חוזרת לטלוויזיה בסדרה החדשה של HBO Max ״הדיילת״, שבה היא משחקת לצד קיילי קוקו (״המפץ הגדול״). בראיון שלה מימי ״בנות״ סיפרה שלא הלכה ללמוד משחק ״כי אבא שלי אמר לי שבתי ספר למשחק זה בולשיט״. אביה גם לימד אותה שהוא לא מאמין ששחקנים צריכים להיכנס לדמות, אלא שהם צריכים להגיע בזמן לסט, לדעת את הטקסט שלהם בעל פה וללכת בסוף היום הביתה. ״הוא אמר לי שהמשפט הכי טוב על משחק נאמר על ידי ג׳יימס קגני: תעמוד בנקודה שסימנו לך, תסתכל לשחקן שמולך בעיניים, ותגיד לו את האמת״.