אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"היו לנו עשר דקות להתפנות. עמדנו בצד לראות איך הבניין הופך לאבק" AFP

"היו לנו עשר דקות להתפנות. עמדנו בצד לראות איך הבניין הופך לאבק"

כתב סוכנות AP בעזה פארס אכרם תיעד ביומנו את הרגעים האחרונים במקום עבודתו ב-15 השנים האחרונות, לאחר שהודיעו לו ולעמיתיו שצה"ל עומד להחריב אותו ושעליהם להתפנות: "בהתחלה זה היה נראה כמו שכבות של משהו שקורס. אחר כך העשן והאבק כיסו הכל. השמיים רעדו"

16.05.2021, 14:34 | פארס אכרם, AP

הקריאות של עמיתיי העירו אותי ודפיקות הלב שלי גברו על המחשבות. מה קורה? האם מישהו נפצע ברחובות עזה, או גרוע מכך?

השעה היתה 13:55 ביום שבת. נמנמתי בקומה העליונה של הפנטהאוז בן שתי הקומות ששימש כמשרדים של AP בעזה מאז 2006. זה לא היה חריג בימים אלה: מאז החלה הלחימה מוקדם יותר החודש, ישנתי בחדר החדשות שלנו עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, ואז עבדתי כל הלילה. 

קראו עוד בכלכליסט:


מיהרתי למטה וראיתי שחבריי לעבודה חובשים קסדות ואפודים. הם צעקו: "פינוי! פינוי!" לאחר מכן למדתי שהצבא הישראלי החליט להרוס את הבניין שלנו ונתן לנו התראה קצרה ביותר. הם כבר הורידו שלושה בניינים השבוע, מזהירים את הדיירים לפעמים דקות ספורות בלבד לפני שעליהם לצאת. בבהילות נאמר לי: יש לך עשר דקות. 

למה הייתי זקוק? תפסתי את הלפטופ שלי וכמה מכשירים אלקטרוניים נוספים. מה עוד? הבטתי על סביבת העבודה ששימשה אותי במשך שנים, מלאה במזכרות מחברים, משפחה וחברים לעבודה. בחרתי רק כמה מהן: צלחת מקושטת עם תמונה של המשפחה שלי, ספל קפה שנתנה לי בתי, שחיה מאז 2017 בבטחה בקנדה עם אחותה ואשתי. תעודה לציון חמש שנות עבודה ב-AP. 

התחלתי לצאת. אבל אז הבטתי לאחור על המקום הזה ששימש כביתי השני במשך שנים. הבנתי שזו הפעם האחרונה שאני עלול לראות אותו. השעה היתה קצת אחרי שתיים בצהריים. הבטתי סביב, הייתי האדם האחרון שנותר שם. חבשתי את הקסדה וברחתי החוצה. 


הפצצת מגדל אל-ג הפצצת מגדל אל-ג'לאא בעזה | AFP הפצצת מגדל אל-ג


לאחר כמה ימים לא פשוטים בקהילה בה נולדתי וגדלתי, שאותה אני מסקר כעת לחדשות – במקום שבו גרים אמי, האחים והדודים שלי - אני בבית עכשיו. הלוואי שהייתי יכול לומר שאני בטוח, אך איני יכול. בעזה אין מקום שהוא בטוח. ביום שישי תקיפה אווירית הרסה את החווה המשפחתית בקצה הצפון-מזרחי של עזה. ועכשיו, המשרד שלי בעזה – המקום שחשבתי שהוא מוגן ולא יהווה יעד תקיפה כי המשרדים של AP ושל אל ג'זירה ממוקמים בקומות העליונות שלו – הפך לערימת עפר ואבק. 

מצבם של רבים בעזה גרוע בהרבה. לפחות 145 מאיתנו נהרגו מאז יום שני, אז החל חמאס לירות רקטות לישראל, שכתשה את רצועת עזה בהתקפות אוויריות. בישראל  נהרגו שמונה אנשים, כולל גבר שנהרג מרקטה שפגעה ישירות בבית ברמת גן בשבת. בבניין שלנו השעון בראש שלי תקתק במלוא העוצמה כשרצתי מהמשרד. ירדתי את 11 הקומות ברגל לתוך החניון במרתף. לפתע הבנתי: המכונית שלי היתה היחידה שנשארה שם. כל האחרים כבר התפנו. זרקתי את החפצים שלי למושב האחורי, קפצתי פנימה ונסעתי. 


תקיפת צה"ל בעזה, AFP תקיפת צה"ל בעזה | AFP תקיפת צה"ל בעזה, AFP


כשהרגשתי שהתרחקתי מספיק, עצרתי את המכונית ויצאתי ממנה, מוודא שאני עדיין יכול לראות את המשרד. מצאתי את חבריי לעבודה בסמוך לשם. גם הם צפו, חיכו לראות מה הולך לקרות. לא רחוק משם הבעלים של הבניין שוחח בטלפון עם קצין בצבא הישראלי שאמר לו לפנות את המקום. הבעלים התחנן לקצת יותר זמן. לא, ענו לו. זה לא אפשרי. במקום זאת אמרו לו: חזור לבניין ותוודא שכולם עזבו. יש לך עשר דקות אז כדאי שתמהר. 

שכבות של משהו שקורס

פניתי לכיוון הבניין כדי לצפות. התפללתי שאולי בכל זאת זה לא יקרה. חשבתי על המשפחות שהתגוררו בחמש הקומות העליונות, מתחת למשרדי התקשורת ומעל למשרדים ששכנו בקומות התחתונות. מה הם יעשו? לאם הם ילכו? עיתונאים נוספים החלו להתאסף, בקצה של האזור שנחשב בטוח, מהופנטים למה שעומד לקרות. צלמי הווידאו האמיצים שלצדי התכוננו לצילום בשידור חי. ואז, ברצף מהיר לאורך שמונה הדקות הבאות: ירי אווירי מצד רחפן קטן ואחריו אחד נוסף ועוד אחד, ואז שלוש התקפות חזקות מצד מטוסי F-16. 

בתחילה זה היה נראה כמו שכבות של משהו שקורס. חשבתי על קערה של חטיפי תפוח אדמה ומה היה קורה להם לו היו מכניסים לתוכם אגרוף. אחר כך העשן והאבק כיסו הכל. השמיים רעדו והבניין ששימש כבית לאנשים רבים, כמשרד לאחרים וכבית וכמשרד עבורי, נעלם בענן אבק. 

בכיס שלי עוד נותר מפתח לחדר שכבר לא קיים. עמדתי עם חבריי לעבודה במרחק של כ-400 מטרים משם, והמשכתי לצפות עוד זמן מה בעודי מנסה לעכל הכל והאבק החל לשקוע. עננים עבים של עשן שחור השתלטו על העשן הלבן. לאחר שהאבק שקע התגלו בכל מקום חתיכות של בטון ושל זכוכית מנופצת. מה שהכרנו היטב נעלם. חשבתי על מאות המזכרות שלי שרוסקו – כולל המקליט בן ה-20 שנה שהשתמשתי בו כשרק הפכתי להיות עיתונאי. לו היתה לי שעה, הייתי לוקח איתי הכל. 


הפצצת מגדל אל-ג הפצצת מגדל אל-ג'לאא בעזה | AFP הפצצת מגדל אל-ג


זו היתה אחת הסצנות הנוראיות ביותר שהייתי עד להן. אך על אף העצב הרב הייתי גם אסיר תודה. למיטב ידיעתי, אף אחד לא נפגע – לא חבריי לעבודה ולא אף אחד אחר. הנתון הזה יאומת בשעות הבאות לאחר שמידע נוסף יפורסם, והבוסים שלי ב-AP גינו את ההתקפה ש"הדהימה וזעזעה" אותם. תהיתי כמה זמן עליי להישאר ולצפות. בשלב הזה החלו לפעול האינסטינקטים שפיתחתי לאורך השנים בתיעוד כל כך הרבה אלימות ועצב במקום שהוא ביתי. 

הבניין שלנו נהרס ולא ישוב. כבר החלו לקרות דברים נוספים שהיה עליי לסקר. עליכם להבין: אנחנו העיתונאים, אנחנו לא הסיפור. העדיפות עבורנו היא לא אנחנו, אלא לספר את הסיפורים לאנשים אחרים, לאלה שחיים את חייהם בקהילות שאנחנו מסקרים. העברתי עוד כמה דקות בצפייה בסיומו של המקום שעיצב את חיי. ואז התחלתי להתעורר מהסיוט הזה. אמרתי לעצמי: מה שנעשה נעשה. עכשיו עלינו להבין מה לעשות הלאה. בוא נמשיך לסקר את זה. זו ההיסטוריה, ויש עוד סיפורים לספר, וכמו תמיד כשהעולם רועד מסביבנו, זה תלוי בנו לגלות כיצד. 


שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות