כיתה בחינוך המיוחד | צילום: קובי קואנקס
אי שוויון בחברה? הישראלים לא תופסים שיש בעיה
דו"ח חדש של ה־OECD בחן כיצד אזרחים תופסים את אי השוויון בחברה בהשוואה לנתוני האמת. על אף שישראל היא מבין המדינות הכי אי־שוויוניות במערב, הציבור לא מכיר בממדי התופעה. החוקרים סבורים שהתחושות לגבי שוויון הן בעלות משקל קריטי בהשפעה על קביעת האג'נדה הכלכלית במדינות
דו"ח חדש של ה־OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי) מעלה סדרה של ממצאים על איך "נתפסת", באופן סובייקטיבי, סוגיית הפערים הכלכליים־חברתיים, וחלקם מטרידים מאוד: על אף שישראל היא מבין המדינות הכי אי־שוויוניות במערב - בכל פרמטר אפשרי - סקרי עומק מראים שאזרחיה "חשים" אחרת לחלוטין ולא רואים את ממדי התופעה בגודל האמיתי שלה.
קראו עוד בכלכליסט:
חשיבות הדבר היא בכך שכלכלני ה־OECD סבורים שהתחושות והתפיסות של הציבור לגבי שוויון הן בעלות משקל קריטי בהשפעה על קביעת האג'נדה הכלכלית של המדינות ועל המאמצים לגיבוש מדיניות בנושא.
תחושת אי שוויון משפיעה אם הנושא יהיה בראש סדרי העדיפויות ואיזו מדיניות תקודם לשיפור המצב. אם הציבור לא מכיר בבעיה, הסיכוי שפתרונה יקודם הוא נמוך.
הדו"ח, ששמו "האם אי שוויון משנה בכלל?", סוקר כמה פרמטרים מובילים לשיקוף אי שוויון ובוחן כיצד האזרחים תופסים אי שוויון לעומת "הנתונים היבשים" המתארים אותו. הפרמטר הראשון והמוכר ביותר הוא מדד ג'יני המעיד על חלוקת ההכנסות - מדד שרץ מ־0 (שוויון מוחלט) ל־1 (אי שוויון מוחלט). הפרמטר השני הוא משקלו של העשירון העליון בסך ההכנסה הלאומית. השלישי הוא היחס של ההכנסות בין העשירון ה־9 (אחד לפני האחרון שכן העליון מאוד מפוזר) לבין העשירון התחתון. ויש גם מדד שבודק מוביליות חברתית – המוגדרת כהסתברות שאדם שנולד עני "ייתקע" באותו עשירון גם כאשר יהפוך לבוגר.
המספרים ה"אובייקטיבים" מוכרים זה זמן: ישראל משתייכת לעשירייה הפותחת במדדי אי השוויון (אחרי מדינות כמו טורקיה, מקסיקו וצ'ילה) וירדה במקצת בשנים האחרונות הודות להצטרפותן ל־OECD של קולומביה וקוסטה ריקה. ועדיין, נכון ל־2018 ישראל מדורגת בעשירייה הפותחת במדד ג'יני (במקום ה־7 עם 0.348 לעומת 0.31 ב־OECD). גם במדד הבוחן את נתח העשירון העליון בסך הכנסה הלאומית ישראל בעשירייה הפותחת (מקום 7 עם 25.4%). ומה לגבי היחס בין עשירון תשיעי לתחתון בהכנסה ברוטו? אז ישראל "מככבת" במקום השני (מגבוה) עם יחס של 4.83, אחרי ארה"ב שם היחס הוא 5 (ההכנסה בעשירון ה־9 גבוהה פי חמישה מזה של העשירון התחתון בממוצע).
לכל ישראלי חמישי "אין דעה" על הפערים
הדו"ח שם דגש על הפער בין הנתונים היבשים לתחושות ותפיסות הציבור ומחבריו סבורים ש"בתהליך ההתאוששות ממשבר הקורונה, התמיכה הציבורית מהווה מפתח קריטי לגיבוש המדיניות והרפורמות שאמורות לטפל באי השוויון. להבין כיצד אנשים יוצרים את התפיסות והדעות שלהם לגבי הנושא יכול לעזור להבין את התמיכה הציבורית ברפורמות", הם כותבים.
חוקרי ה־OECD מודדים עד כמה הסוגיה חשובה באמצעות התייחסות בסקר לאמירה הבאה: "הפערים הכלכליים במדינה שלך גדולים מדי". שיעור הישראלים שהשיבו "מסכים מאוד" הוא 46% - בין עשרת הגבוהים בארגון ומעל הממוצע (39%). אלא שכאשר צוללים אל תוך התשובות, התמונה משתנה ולא לטובה. ראשית כל, כאשר מוסיפים גם את אלו שהשיבו "מסכים" (יחד עם אלה שהסכימו מאוד) אזי השיעור כבר עולה ל־72%, בין תשעת המקומות הנמוכים בארגון. אך מטריד עוד יותר הוא מספר הישראלים "חסרי הדעה" בנדון (השיבו "לא מסכים ולא לא־מסכים)" - 21% - בין הגבוהים בארגון (מקום שלישי). קרי, לכל ישראלי חמישי "אין דעה" או אמירה ערכית לגבי הפערים הכלכליים בישראל למרות שכאמור, מהבחינה האובייקטיבית הם בין הגבוהים במערב.
אלא שזו רק ההתחלה של הבעיה: מתברר כי הישראלים הם העם ה"מצטיין" בפער בין אי השוויון האמיתי לבין ה"תחושה" או ה"תפיסה" של אי השוויון. הם רואים "ורוד" מדי. לפי הדו"ח, ישראל היא המדינה היחידה ב־OECD ש"זוכה" להיות שיאנית באי שוויון (אי שוויון "גבוה") מבחינת הפרמטרים האובייקטיביים אך ממוקמת בקרב קבוצת המדינות שאזרחיהן חשים כי אי השוויון "נמוך". הנה המספרים: הישראלים חשים שנתח העשירון העליון בהכנסה הלאומית עומד על 38.5% – השיעור הנמוך ביותר ב־OECD (אחרי דנמרק שהיא בין חמש המדינות הכי שוויוניות במערב, שם סבורים כי הנתח הוא 37.8% – לא רחוק). אגב, הנתון האמיתי הוא 25%. הערך הממוצע בארגון הוא של 51% – פער של יותר מ־10 נקודות אחוז. הישראלים רחוקים מאוד ממקביליהם ב־OECD בתפיסה השונה של המצב. החשיבות של הנתונים במקרה זה היא בפער בינינו לבין ה־OECD.
חשיבות לעודד את המאמץ והכישרון
גרף אחר מראה כי כשבודקים את היחס בין הנתח של הכנסת העשירון העליון האמיתי לבין מה שהציבור חושב שהוא הנתח – גם כאן ישראל חריגה מאוד והפער מטלטל והוא הגדול ב־OECD (מעל 3 נקודות אחוז הפרש).
הדו"ח גם בחן את עמדות הציבור לגבי מקור אי השוויון שכן ב־OECD ישנה הבנה כי חלק מאי השוויון הוא "מבורך" ומגיע כתוצאה של מאמץ וכישרון. במדינות כמו ישראל (הסטארט־אפ ניישן), יש חשיבות אדירה לעודד אותו. כלכלני הארגון שאלו כמה מהפערים מוסברים על ידי הבדלים במאמץ ובעבודה קשה (כישרון) וכמה מוסברים על ידי המשפחה בה נולדת ("הרחם הנכון"). המסקנה בדו"ח חד משמעית: יש פחות דאגה לגבי פערי הכנסה ואי שוויון במדינות בהן אנשים מאמינים שעבודה קשה, ולא העושר של ההורים, היא הפרמטר שמסביר את "ההתקדמות בחיים". אלא שיש מדינה אחת שחורגת מהכלל: ישראל, גם הפעם.
לפי הנתונים, 35% מהישראלים סבורים כי העושר של ההורים הוא הגורם המרכזי להתקדמות בחיים, גבוה בהרבה לעומת 26% בממוצע בארגון. מנגד, רק 71% מהישראלים סבורים כי עבודה קשה היא המפתח להצלחה לעומת 74% בממוצע בארגון. 40% מהישראלים סבורים כי השכלת ההורים היא קריטית לרמה הסוציו־אקונומית של הילדים לעומת 35% בממוצע ב־OECD. ישנו פרמטר אחד בו הישראלים יותר קרובים בתפיסתם למציאות והוא היעדר מוביליות כלכלית כ־37% סבורים שאנשים "נתקעים" במעמד של הוריהם, גבוה מהממוצע ב־OECD של 30% בלבד.
ובכל זאת יש נקודת אור וגם נקודה למחשבה לשר האוצר הנוכחי אביגדור ליברמן: שיעור הישראלים שסבורים כי "הממשלה חייבת לעשות יותר לצמצום אי השוויון" הוא גבוה – 70%, לעומת 66% בממוצע ב־OECD.