חקלאות במבחן: להילחם במחירים, לא בביטחון המזון

1. למעט החקלאים עצמם, לרוב הישראלים ברור שענף החקלאות חייב לעבור ניעור רציני. ייתכן שגם חלק מהחקלאים מבינים זאת, והם פשוט מנסים לטרפד את הרפורמה שהכינו משרדי האוצר והחקלאות במסגרת חוק ההסדרים מתוך אינטרסים צרים שלהם. הנתונים עצמם תומכים במהלך: מחיר התוצרת גבוה ועולה, צריכת פירות וירקות צונחת ואפילו התפוקה מדשדשת בשנים האחרונות.

ישראל מככבת בדו"חות החקלאות השנתיים האחרונים של ה־OECD כמדינה שמטילה את "המס הסמוי" הגדול ביותר על האזרחים בצורה של תמיכה עקיפה על חקלאות. אין כמעט עיוות שוק שחמקנו מהטלתו - פיקוח מחירים, מכסות, מכסים ועוד. בכל דו"ח של ה־OECD קוראים לישראל להפסיק עם הפרקטיקה הזו ולעבור לתמיכה ישירה. אבל, לאחרונה התווסף כוח נוסף ומשמעותי שלוחץ לשנות את מבנה הענף: הטיפול ביוקר המחיה שמחייב רפורמה עמוקה ורצינית בחקלאות הישראלית. אסור לשר האוצר אביגדור ליברמן לעצור כאן. הוא חייב לטפל בדחיפות לא פחותה בענפי החלב והלול - ולהגיע שם לליברליזציה מושכלת, כפי שממליצים כלל הגופים הכלכליים.

פירות וירקות בסופר | צילום: צביקה טישלר

2. התוצרת היקרה היא רק אספקט אחד של הפיגור שבו נמצאת החקלאות הישראלית זה שנים. השבוע קיבלנו תזכורת כי הפירות והירקות יקרים בארץ לא בגלל רשתות השיווק. דו"ח של ועדה בין־משרדית של משרדי האוצר והכלכלה העלה שכשני שלישים מהמחיר של הירקות והפירות הולכים לחקלאי - זהו הרף הגבוה בקרב מדינות ה־OECD. מי שעמד בראש הוועדה היה רון מלכא, מנכ"ל משרד הכלכלה שבראשו עומדת השרה אורנה ברביאי מיש עתיד, שדווקא תומכת בלובי החקלאי.

לא מעט פוליטיקאים מנסים להחזיק את המקל בשני קצותיו - הם מגינים על החקלאים אך גם מתלוננים על יוקר המחיה. חלקם גם מרבים לדבר על "אי־שוויון", אבל כאשר רואים את המחיר בסוף התהליך, מבינים שהמצב הנוכחי לא יעיל ולא צודק והוא מגביר את אי־השוויון. הרי מי שמוותרים על פירות וירקות בגלל מחירם הם העניים. החלשים בחברה הם גם אלה שייאלצו להחליף מזון בריא באופציה נחותה יותר, לעתים קרובות רוויה בסוכר ובשומן. את התוצאה רואים בדו"חות של משרד הבריאות והלמ"ס בפערי תוחלת חיים בין שכבות סוציו־אקונומיות, במספר האשפוזים בגין מחלות וגם במספר כריתות איברים בגין סוכרת (ישראל מדורגת במקום השני ב־OECD).

כאשר רואים את המחיר בסוף התהליך, מבינים שהמצב הנוכחי לא יעיל, לא צודק ומגביר את אי־השוויון. הרי מי שמוותר על פירות וירקות בגלל מחירם הם העניים

3. במסגרת הרפורמה מבטיחים אנשי האוצר להשקיע מאות מיליוני שקלים בחדשנות, במחקר ובתשתיות חקלאיות. הרי לא יעלה על הדעת שה"הייטק ניישן", שבה ההשקעה במו"פ ביחס לתמ"ג היא הגבוהה בעולם המערבי, לא תוביל בפוד־טק ובאגרו־טק. אף שהאוצר נראה מחויב למהלך, יש חשש שאחרי שהוסרו כל המגבלות, הוא יתחיל להסביר מדוע "אין כסף". גם בהנחה שהאוצר מגויס לחלוטין להשקעה בחקלאות שתביא גם לצמיחת הענף ושיפור התעסוקה בו, יש בעיה נוספת: מה עושים בטווח המיידי. מצד אחד, המצב הנוכחי בענף החקלאות לא יכול להימשך, אך מצד שני, בעוד 20 שנה נשתה חלב שנוצר במעבדה ונאכל בשר שיצא ממדפסת. הבעיה היא מה קורה בין השלבים האלה.

4. "ביטחון מזון", להבדיל מ"ביטחון תזונתי", הוא מונח פחות שגור בשיח הישראלי. המדינה חייבת לדאוג שלכל אחד ואחד מאזרחיה תהיה אספקה יציבה של מזון. זהו יעד לאומי שמחיב ראייה ארוכת טווח. להוריד מכסים ולהסיר מכסות יבוא זה הדבר הפחות מורכב לביצוע. ביטחון מזון, לעומת זאת, הוא משימה של ביטחון לאומי, שיותר קשה לביצוע ודורשת תכנון. המלחמה באוקראינה מזכירה לנו שהעולם יכול להיות מקום מסוכן, וישראל אינה יכולה לסמוך אך ורק על יבוא מזון. לכן חשובה הרפורמה, חשובה הורדת יוקר המחיה וחשובה ההשקעה המסיבית בתשתיות חקלאיות - דווקא בימים סוערים אלו.

הפגנת חקלאים בצפון נגד הרפורמה של משרד האוצר. המוחלשים משלמים את המחיר | צילום: אפי שריר

5. אז מה עושים? הנה דוגמה. לפי עמית בן צור, מנכ"ל מכון יסודות שבין מייסדיו התנועה הקיבוצית וקרן ברל כצנלסון, השקעות של מאות מיליוני שקלים במו"פ, אם אכן יבוצעו, יניבו פרי רק בעוד כמה שנים, במקרה הטוב. וזאת, כשבמקביל מורידים בתוך שנה או שנתיים, במהירות, את החלק העיקרי של ההגנות על החקלאות המקומית וחושפים אותה לתחרות בלתי אפשרית מול מדינות עולם שלישי שבהן כוח העבודה זול או מול מדינות שבהן הממשלה משקיעה לאורך שנים בפיתוח וייעול החקלאות.

בן צור מציע לבצע מדיניות שתביא בחשבון ניהול סיכונים של אסטרטגיה של ביטחון מזון: קודם להשקיע, לפתח ולייעל, ורק כשהחקלאות מתחזקת, להתחיל בהדרגתיות ותוך בקרה להפחית מכסים. אין לנו מקום לטעויות. הדורות הבאים ישלמו מחיר כבד על החלטות פזיזות ולא מבוססות.