האם אנחנו חיים בעידן של שערים?

בימים האחרונים סיפק לנו הכדורגל האירופי תקצירים עמוסים בשערים. באנגליה, בתוך ארבעה ימים קיבלנו שניים-שלושה מותחני כדורגל עם תוצאות שמתאימות לענפים אחרים. בספרד, ריאל כבשה במחזור האחרון רביעיה ובארסה שלישיה; ואפילו בסריה A ההגנתית, מילאן התפוצצה עם חמישייה על קייבו, אינטר מצאה שלוש פעמים את הרשת של יובה ועוד שתי קבוצות כבשו במחזור האחרון רביעיות.

אז נכון, בקושי שליש עונה מאחורינו ומוקדם לדבר על מגמה, ובכל זאת, בדיקה זריזה מגלה שבארבע מחמש הליגות הבכירות של אירופה נרשם מאז פתיחת העונה ממוצע שערים גבוה מזה של העונה שעברה, שהיה בתורו גבוה מזה של העונה שקדמה לה.

קצת מספרים: בספרד נכבשים העונה 2.9 שערים למשחק (לעומת 2.76 בעונה שעברה) ובצרפת מובקעים 2.62 גולים (לעומת 2.52 אשתקד ורק 2.3 לפני שנתיים). באנגליה ובאיטליה המגמה דומה, אם כי מעט יותר סולידית (במחזור האחרון של הפרמיירליג אף קבוצה לא כבשה יותר משני שערים). למעשה, מבין חמש הליגות הגדולות, רק הבונדסליגה רושמת העונה ירידה קלה - מ-2.86 אשתקד ל-2.84 השנה - אבל בה ממוצע השערים הוא ממילא הגבוה מבין הליגות הבכירות ואין מה לדאוג. אז מה קורה כאן?

כדורגל ספרדי. בספרד נכבשים העונה 2.9 שערים למשחק (לעומת 2.76 בעונה שעברה) ובצרפת מובקעים 2.62 גולים (לעומת 2.52 אשתקד ורק 2.3 לפני שנתיים) | צילום: רויטרס

מכאן לכאן

תשובה אפשרית אחת קשורה לעקרון המטוטלת.

לפי הרעיון הזה - שנכון בכדורגל, כשם שהוא נכון בפוליטיקה, בכלכלה ובתחומים נוספים - שיטה התקפית, שמצליחה לפצח הגנות ביעילות, זוכה במהרה לחיקויים, עד שנמצאת הטקטיקה ההגנתית שעוצרת אותה, וחוזר חלילה. אם כך, ייתכן שאנחנו נמצאים בתקופה כזו של המטוטלת.

ההשראה ההתקפית שסיפקה לנו בארסה של פפ גווארדיולה, כמו גם קבוצות נוספות באנגליה ובגרמניה, הראו לשאר המועדונים ביבשת שאפשר להצליח עם כדורגל התקפי. את התוצאות ניתן לראות, בין השאר, בפופולאריות של מערכים התקפיים (4-3-3 בוריאציות שונות), בדגש שניתן לתנועה ולאחזקה בכדור ובחשיבותם של מגני כנף תוקפים. זה קשור גם לשינויים בחוקי השיפוט, שמבקשים להגן על שחקנים יצירתיים, וחוץ מזה, כדורגל התקפי מביא רייטינג, פרסום, פופולאריות ברשת ומכירת מוצרים. בקיצור, הגולים משתלמים.

אם רוצים דוגמה אחת לתנועת המטוטלת אפשר לקחת את המקרה של ז'וזה מוריניו: האיש שהוביל לצמרת האירופאית שתי קבוצות – צ'לסי ואינטר – שהתבססו בעיקרון על כדורגל הגנתי, יצר בשנתיים האחרונות במדריד קבוצה סופר-התקפית. ואם המיוחד הצליח להשתנות, אז למה לא אחרים?

צ'לסי (שאחרי מוריניו), אתלטיקו מדריד, ארסנל ואפילו נבחרת גרמניה הן עוד כמה דוגמאות למגמה. צריך רק לקוות שתנועת המטוטלת הנוכחית תהיה ארוכה במיוחד.

ועכשיו נשאלת השאלה, האם כל זה לטובה? כלומר, ברור שהרבה שערים הם דבר חיובי, בשביל זה אנחנו רואים כדורגל. אלא שהממוצע היבש לא מספר תמיד את כל הסיפור וצריך לראות את התמונה מכמה כיוונים. לצורך העניין, ריבוי שערים מעיד לפעמים על גידול בפערים, כלומר על כך שלגדולות קל יותר להביס את הקטנות, ולא בהכרח על משחקים פתוחים ומרתקים.

כך לדוגמה, בעונה שעברה, לא פחות מ-29 משחקים בליגה הספרדית הסתיימו בהפרש של ארבעה שערים – יותר מפי שניים מאשר בעונות שקדמו לה. ריאל של מוריניו שברה באותה עונה את שיא כל הזמנים עם 121 שערים, אבל ולנסיה השלישית כבשה רק 59 שערים – פחות ממחצית התפוקה של האלופה. ספרד היא כמובן הקיצונית ביותר, אבל גם בשאר הליגות הגדולות אפשר לזהות בכמות הגולים את הפערים שגדלים.

אה, ויש עוד ליגה, קרובה ומוכרת יותר, שבה ממוצע השערים יורד בהתמדה כבר כמה שנים: מ-2.62 גולים למשחק ב-2010, ל-2.53 בעונה שעברה ורק 2.46 מתחילת העונה הנוכחית של ליגת-העל. נכון, גם הנתון הזה טוב בהרבה מזה שנרשם ב-2009 (2.18), אבל מצד שני, לפני עשור בדיוק נכבשו בליגת העל שלנו כמעט שלושה שערים במשחק.