אפאצ'י? פורפרה לידו: הכירו את "הציפור השחורה של המסוקים"

שלום, כאן הקברניט; בשנות השמונים שודרו בארץ ובעולם לא מעט סדרות אקשן-מד"ב מטופשות, כמו למשל "אביר על גלגלים" בה דיבר דיוויד האסלהוף עם מכונית. החביבה עלי מכולן היתה "זאב מעופף", סיפורם של אנשי CIA שנעזרים במסוק הכי מגניב בעולם.

הוא כלל המוני תותחים וטילים מכל סוג, יכל לטוס מהר יותר ממטוסים וכל סצנת אקשן לוותה במוזיקה אנרגטית להפליא (שעדיין נוכחת בפלייליסט שלי כשאני יוצא לריצות. נסו, היא מעולה). אבל זו היתה רק סדרת טלוויזיה; השתמשו בה במסוק בל 222, בתותחים מפלסטיק והוא לא באמת היה מסוק על (למי שתהה מה עלה בגורלו: המסוק נמכר לגרמניה אחרי ירידת הסדרה והתרסק ב-1992).

ואולם, עשרים שנה לפני שצולמה הסדרה הזאת דווקא היה בעולם מסוק-על; כלי מהיר בהרבה מהאפאצ'י, שנושא פי שניים יותר חימוש ויכול לתמרן כמו מטוס קרב בקלות. מאות יחידות כבר הוזמנו - ואז הוא פגש את האויב היחיד שלא ניתן להביס: פוליטיקה עסקית אמריקאית.

סיפורנו מתחיל ב-1958, עת החלה חברת לוקהיד לפתח מסוקים. היתה לה תחרות עזה מצד בל, סיקורסקי ובואינג שכבר מכרו אלפי הליקופטרים לצבא. לוקהיד החליטה להמציא את המסוק מחדש, או יותר נכון - את הרוטור: במסוקים סטנדרטיים להלבים מחובר לציר במערכת צירים ובוכנות, אשר משנה את הזווית שלהם ומטה את הרוטור כולו לפנים כדי לנוע קדימה. המערכת הזו אינה יעילה מטבעה, שכן היא מייצרת רעידות, הכלי יכול לאבד יציבות בקלות והמהירות שניתן לפתח היא מוגבלת.

לוקהיד החליטה לבחור בעיצוב של רוטור קשיח: הלהבים יחוברו ישירות לציר ולא יזוזו יותר מדי, בעוד שמעליהם ימוקם ג'ירוסקופ גדול, שיבטיח שהמסוק יישאר יציב.  הפרויקט הזה הניב את ה-XH51, מסוק שהוכיח שהשיטה עובדת.

המסוק היה כל כך יציב עד שאפשר היה לתלות כיסא עם אדם כמה מטרים ממרכז הכובד שלו. והוא היה כל כך קל לשליטה שבמקרה אחד נשלח טכנאי לתקן משהו ב-XH-51 שנחת במדבר ואז להסיע אותו לבסיס; הטכנאי, שהיה בעל רישיון על פייפר אך מעולם לא שלט במסוק, פשוט נכנס לקוקפיט והטיס אותו הביתה (כן, ברור שפיטרו אותו אחר כך. לוקהיד היא לא קרקס).

טייסי הניסוי שמו לב למשהו מעניין: כשהג'ירוסקופ מסייע בתמרון, הרוטור עצמו יעיל יותר; במסוק רגיל, המדחף צריך גם לייצב את הכלי, מה שגורע מהדחף קדימה. ובלי המגבלה הזאת, ה-XH51 טס ממש, ממש מהר.

למעשה, הוא קבע שיאים עולמיים במהירות מסוקים, מה שגרם ללוקהיד לחשוב: מה אם נוסיף כנפיים גדולות למסוק, שיסייעו בעילוי ויקלו אפילו יותר על הרוטור? התוצאה היתה דגם משודרג, XH51A, אחד המסוקים הכי מוזרים בהיסטוריה: הוא צויד במנוע סילון לייצור דחף וגוף לא-סימטרי. הוא גם הגיע למהירות של כ-480 קמ"ש, שיא שנשבר רק עשר שנים לאחר מכן.

צבא ארצות הברית שם לב לפיתוח והתלהב: עד אז, היו לו רק מסוקי תובלה למיניהם, שחלקם חומשו במקלעים כדי לאבטח אזורי נחיתה. אך בהיותם מסוקים שלא תוכננו לשאת חימוש, הם טסו לאט והיו פגיעים מאוד לאש מן הקרקע. הצבא פנה ללוקהיד וביקש שתפתח עבורו מסוק קרב ייעודי, ושיהיה מהיר. כך נולד פרויקט AH56, סופר-מסוק שזכה לשם שאיין (Cheyenne - מסוקי חיל האוויר האמריקאי נקראים על שם שבטים אינדיאנים).

הוא היה גדול ומאורך, עם גוף שדמה יותר לשל מטוס משונה מאשר לשל הליקופטר. בזנבו היו שני מדחפים: אחד קטן שמנע ממנו מלהסתובב על ציר הרוטור הראשי (כמו לרוב המסוקים) ואחד מגודל, שדחף את השאיין קדימה. והוא דחף היטב: מסוק הניסוי הגיע למהירות של קרוב ל-400 קמ"ש. עד היום, זהו מסוק הקרב הכי מהיר בהיסטוריה.

אבל מהירות לבדה לא מנצחת מלחמות; השאיין נשא תותח רב קני, מקלע רימונים אוטומטי 40 מ"מ, שתי כוורות רקטות 70 מ"מ ושמונה טילים נגד טנקים, הכל ביחד. גם מסוקי קרב בני זמננו לא נושאים כל כך הרבה חימוש בו זמנית. בתצורות מסוימות, יכל לשאת 36 טילים נגד טנקים. שאיין בודד יכל, תיאורטית, להשמיד פי שניים יותר טנקים מאפאצ'י בודד.  

רוטור הג'ירוסקופ התגלה כיתרון עצום עבור מסוק הקרב: בניסויים שערכה לוקהיד, הצליח השאיין לפגוע במטרות בדיוק מפתיע בכל פעם, גם תוך כדי טיסה בשיא המהירות במקביל ליעד.

היה לו צוות של שני אנשים - טייס ומפעיל מערכות נשק, שישב על כיסא מסתובב 360 מעלות; הכיסא זז בהתאם למיקום המטרה כדי לשלוט בטילים מרחוק. שני אנשי הצוות קיבלו גם כוונת בתוך הקסדה, שחוברה לצריח התותח; כך, יכל השאיין לפתוח באש על שתי מטרות בו זמנית. צבא ארה"ב קפץ מאושר והזמין 375 מסוקים כאלה במחזור ראשון, עם דיבורים על מחזור נוסף של אלפי מסוקים.

ואז קרו שני דברים, שחיסלו את הפרויקט המיוחד. הראשון היה תאונה של אחד ממסוקי הניסוי; במהלך תמרון קיצוני, הוטה הרוטור לאחור עד שפגע בגוף והמסוק גדע את עצמו - מה שהוביל למות טייסי הניסוי ולהקפאת הפרויקט; השני היה יצרניות מטוסים, שנעורו מתנומתן וזעמו על לוקהיד והשאיין שלה.

המסוק הזה יכל להחליף בצורה טובה את כל מטוסי הסיוע הקרוב של הצבא - כלים איטיים יחסית שמטרתם לתקוף יחידות אויב שמאיימות על כוחות רגלים ושריון. מלחמת ויאטנם הוכיחה כמה חשובים הם מטוסים אלה; משימת הסיוע הקרוב בוצעה בידי הסקייריידר - מטוס בוכנה שתוכנן עוד במלחמת העולם השנייה. היצרניות ידעו היטב שחיל האוויר יפרסם מכרז לכלי שיחליף אותו - ולא רצו שהמטוס שלהן יפסיד למסוק. מה עשו? הפעילו לחץ פוליטי על הצבא והממשלה, בטענה שהשאיין יגרום להן הפסדים ויאלץ אותן לסגור מפעלים ולפטר עובדים.

הצבא עמד להיכנע ללחץ, ואז קמה לוקהיד והודיעה שתיקנה את כל הליקויים האפשריים בשאיין, שהסופר-מסוק מוכן לייצור ואף הזמינה את כל הגנרלים להדגמה חיה. עשרות בכירים הגיעו וישבו ביציע, עת הגיח המסוק המשופר מאחורי גבעה וירה טיל אל עבר מטרה מסומנת. הטיל החטיא וטס אל האופק.

תחקיר של לוקהיד גילה שהיתה תקלה בטיל ולא בשאיין, אך זה היה הקש האחרון. המימון לפרויקט בוטל לחלוטין ולוקהיד נותרה עם מסוק-על שאף אחד לא מתכוון לקנות. המתחרות חייכו מאוזן לאוזן ולוקהיד שתקה.

היא היתה זו שתצחק אחרונה.

השנים עברו ולוקהיד התמזגה עם מרטין מריאטה, מה שיצר את תאגיד הנשק הגדול ביותר בארצות הברית. ב-2012 שלפה החברה 9 מיליארד דולר מהכיס וקנתה את סיקורסקי, מה שהחייה את פיתוחי המסוקים שלה.

בימים אלה, עומלת היצרנית על מסוק תובלת סער חדש, שמתעתד להחליף את הבלאק הוק הוותיק. גם לו יש רוטור בתצורה דומה לשל השאיין, מדחף דוחף בזנב ופוטנציאל אדיר.

 והפעם, אין אף חברה שתוכל לעמוד בדרכו; כוחה בשוק כה גדול שהיא הראשונה בתור בכל מכרז צבאי. וכשיגיע הזמן להחליף את האפאצ'י המזדקן, לא מן הנמנע שיהיה זה יורשו של השאיין שיתפוס את מקומו.