אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: פותח פה לשטן איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: פותח פה לשטן

תחרות אכול-כפי-יכולתך מתגלגלת לחדרו של הרופא עוד בטרם יצאה לדרך, ומבהירה לי שעדיף לפעמים לסתום את הפה

15.03.2018, 09:18 | יובל בן עמי

å Double Decker (ובעברית: דו־קומתי) הוא משחק של תלמידי קולג' אמריקאים. לא זוכר איפה קראתי עליו, אבל ישר נדלקתי. האתגר שבו הוא לסעוד שתי סעודות שלמות, שכל אחת מהן מייצגת מטבח בינלאומי אחר וכוללת לפחות שלוש מנות, ויש לעשות את זה גב אל גב עם המתחרה שלך, באותו ערב, בלי לעצור.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

נניח שמתחילים את הערב במסעדה גיאורגית. כל סועד יורד כספתח על חצ'פורי (מעין סמבוסק גיאורגי) שלם ואחר כך אוכל חינקאלי (כופתאות ממולאות במרק) כהלכתו. ומה הלכת החינקאלי? אוחזים כל כופתת חינקאלי בגבעולה. מפדרים אותה בפלפל שחור, נותנים ביס קטן, שותים את המרק שבפנים ואז מחסלים את היתר. חוזרים על הפעולה פעמים רבות ככל האפשר. זהו רק השלב הראשון.

קראו עוד בכלכליסט

כל גבעול של חינקאלי בצלחת מעיד על ניצחון הרוח על החומר. כשמצטברים בה לפחות תריסר כאלה, והבטן כבר לא מסוגלת לשאת את הבצק, נלקחים החינקאלי שלא נאכלו למטבח. שם הם מטוגנים בשמן עמוק ומוחזרים לשולחן. החינקאלי המטוגנים יפים כל כך לעין וניחוחם כה מפתה, עד שהבטן שוכחת עד כמה שבעה היא, וסופגת לפחות עוד שמונה.

לאחר ההתפרעות הזאת עם החינקאלי מוריד כל סועד צ'ורצ'חלה (נקניק של אגוזי מלך ומרמלדת ענבים), ושוטף את זה עם כוס תה או צ'הצ'ה (וודקה ענבים). זהו רק פרק א' של הדאבל דקר, שממשיך מיד, ללא הפסקה למנוחה ועיכול, למסעדה צרפתית. שם הסעודה נפתחת עם גלגל שלם של גבינת סן פליסיאן מותכת שבתוכה קרוטונים ופרוסות נקניק. למנה השנייה: סטייק עם צ'יפס (או אלטרנטיבה צמחונית חונקת באותה מידה). לקינוח: קרם ברולה וטעימה מעגלת הגבינות. הנועזים יתענגו על עוד גלגל שלם של סן פליסיאן.

אכלתי במשך 5 שעות רצופות ושרדתי. אבל למחרת קרה דבר מוזר: קמתי ללא שום תיאבון. וגם בבוקר הבא. אכלתי כמי שכפאו שד. אחרי שבוע הורה לי הרופא להיבדק, איור: שמרית אלקנתי אכלתי במשך 5 שעות רצופות ושרדתי. אבל למחרת קרה דבר מוזר: קמתי ללא שום תיאבון. וגם בבוקר הבא. אכלתי כמי שכפאו שד. אחרי שבוע הורה לי הרופא להיבדק | איור: שמרית אלקנתי אכלתי במשך 5 שעות רצופות ושרדתי. אבל למחרת קרה דבר מוזר: קמתי ללא שום תיאבון. וגם בבוקר הבא. אכלתי כמי שכפאו שד. אחרי שבוע הורה לי הרופא להיבדק, איור: שמרית אלקנתי

זה לא אמור להיות כיף, אני יודע. אבל איכשהו נדבק בי החיידק והתחלתי לחפש פרטנרים לערב כזה. אלישה הודיעה מראש שהיא לא בעניין, אבל התנדבה לבחור את המסעדות עבורי ועבור חבריי הטיפשים כמוני. אחרי מחשבה קלה היא הודיעה לי שהארוחה הראשונה תהיה איטלקית והשנייה תהיה הודית. זה נשמע מבטיח. מי יאמר לא ללזניה טובה? מי יסרב לקארי סמיך? מי יתנגד לשניהם? הולך להיות מטורף.

אלא שכאן התחילה התוכנית להסתבך. התברר שכאב בטן מפחיד אנשים, אפילו אנשים שלא הייתי מצפה מהם לחשוש ממנו. ידידי עמי קאופמן, למשל. הזכרתי אותו בטור הזה בעבר, אחרי שנפל עליו מנוף והוא שרד. הוא גם מעריץ של ג'אנק פוד אמריקאי קיצוני ומשתף ברשת סרטונים מטורפים ובהם פיצות בעלות 20 שכבות, רולדות גבינה מוזרות שמכילות תלים של בייקון, ועשרות המבורגרים. אבל כשהעליתי בפניו את התוכנית, אפילו הוא הגיב בקרירות מפתיעה.

בצר לי, נאלצתי להסתפק בעצמי. התחלתי להתאמן, לא במכוון, אלא כי החיים לפעמים מאביסים אותנו. בשבת אחת חגגה משפחתי את יום הולדתו של אחייני בסיר חמין גדוש בבית הוריי. מיד אחר כך נפגשנו עם משפחתה של אלישה לסעודה במסעדה סינית לציון יום השנה ללכתה של סבתה האהובה. חמש שעות אכלתי ללא הפסקה ושרדתי. הרגשתי מוכן מתמיד להאבסה האמיתית, ואז קרה דבר מוזר: קמתי בבוקר למחרת ללא שום תיאבון. כך היה גם בבוקר הבא ולמשך כל היום. בישלתי ארוחות בחוסר חשק ואכלתי כמי שכפאו שד.

אחרי שבוע כזה הלכתי לדוקטור, ששלח אותי לבדיקות. ביציאה מהמעבדה העזתי וגיגלתי "אובדן תיאבון". גיליתי שזה יכול להיות תסמין של כל מחלה. כל מחלה?! הרי גם סרטן בלוטת הלימפה הוא מחלה! נתפסתי מיד לתרחיש הרע ביותר, ומלבד העובדה שלא יכולתי לאכול, לא הצלחתי לישון עד קבלת התשובה.

ואז הגיעו תוצאות הבדיקות. התברר שדמי מכיל עודף קיצוני של טריגליצרידים, שומנים מהסוג שרצוי מאוד לשמור בשליטה, מחשש להסתיידות עורקים. הרופא לא רשם לי כדורים אלא תור לדיאטנית, והמליץ לי לאבד 10% ממשקל גופי בחודשים הקרובים.

אם כך חינקאלי איאלץ לאכול מעתה במשורה, ורק מאודים, אם בכלל. זה לא בהכרח דבר רע. אולי אפילו סוג של נס. הרי מה זה משנה מה אנחנו אוכלים. הזכות לאכול עם בתי חשובה בהרבה, ואני מתכנן לממש אותה עוד שנים רבות. לשם כך נתפשר על דאבל דקר מהסוג השפוי: מנה גדושה של ארטישוק מעוך בכפית בשביל עכו הקטנה, וברוקולי מאודה בשבילי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות