רוכב הסערה: הטייס שכמעט טבע בתוך ענן

שלום, כאן הקברניט; ב-26 ביולי 1959 טס לוטננט קולונל וויליאם רנקין ב-F8 קרוסיידר שלו, כשמשהו התקלקל במנוע. בלית ברירה, נטש רנקין את מטוס הקרב האבוד, אך לקרקע הוא הגיע רק ארבעים דקות לאחר מכן. היום אספר לכם מה קרה בארבעים הדקות האלה, בהן התנגש רנקין חזיתית באחד הכוחות הכי עוצמתיים על פני כדור הארץ, התנגש ושרד.

אותה טיסת אחר-צהריים התחילה כמשימה הכי שגרתית שאפשר: החזרת מטוסים מבסיס חיל הים וויימאות' במסצ'וסטס, לבסיס המארינס ביופורט שבדרום קרולינה. יום קודם לכן הגיע רנקין לוויימאות' עם מס' 2 שלו לתרגיל ניווט בגובה רב, והשניים נשארו שם לאחר שהתגלתה תקלה במכשיר הקשר של אחד הקרוסיידרים.

הדרך חזרה לדרום קרולינה היתה טיסה מנהלתית של סביב שעה וחצי לאורך החוף המזרחי של ארה"ב, משימה כיפית עבור טייס מנוסה; ממריאים, משייטים, ונהנים מהנוף - ועושים זאת על מטוס קרב זריז וחזק. באותם ימים, היה הקרוסיידר הכלי הכי מבוקש אצל טייסי הצי: מטוס קרב טהור, שעוצב לקרבות צמודים של פניות הדוקות ותמרונים מהירים.

היה לו מנוע אחד וכונס אוויר בחרטום, בדומה למיג 21 המוצלח - וכמה פיצ'רים מגניבים כגון כנף שבסיסה מתרומם כדי לייצר עילוי כשצריך. וטייסי חיל הים והמארינס עשו נסים ונפלאות עם המטוס הזה (אך על כך נדבר בפעם אחרת).

תחזית מזג האוויר היתה לשמיים מעוננים, עם כמה מערכות גשם מפותחות - משהו שמטוס קרב יכול לטוס בקלות מעליו או סביבו. זמן קצר לאחר שהגיע הצמד לגובה שיוט, ראה רנקין מולו ענן גדול במיוחד שראשו (הקצה העליון של הענן) בגובה 45,000 רגל, מעל נורפולק שבווירג'יניה.

הטייס האיץ ל-880 קמ"ש והחל לטפס, כדי לעבור מעל לראש הענן - ואז נשמעו חריקה מתכתית מפחידה ומכה עמומה מאחור, והמנוע פשוט כבה. כל נורות האזהרה בקוקפיט בישרו לרנקין כמה חמור מצבו: המנוע התחיל לאכול את עצמו, ולבעור בחלל הקורסיידר.

רנקין הפעיל את מערכת הכיבוי ובמקביל ניסה לייצב את המטוס, שהחל להזדעזע במערבולות אוויר שהלכו והתעצמו. כבר לא היתה ברירה והקרוסיידר החל ליפול; אם יצבור מהירות, יתכן שלא יוכל הטייס לנטוש. גיבורנו עצר את נשימתו, משך בידית החירום והשתגר החוצה בהבזק הרקטות של כיסא המפלט.

עוד לפני שרנקין סיים להרגיש את התאוצה האדירה של הכיסא, חש איך כל גופו מתנפח מבפנים: הוא לא לבש חליפת לחץ ומסיכת החמצן שלו נתלשה, ועתה נפלט לסביבה בה הלחץ נמוך פי שבעה; האוויר פשוט שאב אותו מבחוץ - רנקין החל לדמם מהעיניים, האף והפה, והרגיש את הבטן שלו מתהפכת ואת האוויר בורח לו מהריאות. במהלך הנטישה, עפה לו כפפת שמאל, והאוויר הקפוא שיתק את ידו בכוויות קור איומות.

וכשהביט מטה ראה שהוא נופל אל תוך הענן ממנו ניסה לברוח. ענן סערה בשם קומולונימבוס, מהסוג שעל הקרקע מביא עמו ימים שלמים של גשם ואי נוחות חורפית, אך באוויר הוא משהו אחר לגמרי: גיהנום מעופף אמיתי.

כדי להבין מה חיכה לרנקין הפצוע, בואו נדבר לרגע על הענן הזה, שנקרא בקיצור CB. עננים, כל העננים, הם בעצם מים. מים שהתאדו ועלו מעלה באוויר, עד לגובה בו הקור גורם לאדים להתעבות - להפוך חזרה לנוזל. האדים מתחברים לחלקיקים באוויר, מצטברים לכדי טיפות זעירות ונוצרת מסה הולכת וגדלה של מים. כידוע, מה שעולה חייב לרדת וכך מקבלים גשם.

כשזה קורה באזור בו לחץ אוויר נמוך, ייווצר שקע ברומטרי - אזור שיונק זרמי אוויר מסביבתו, ומקבל הרבה רוחות ומים - כלומר, הרבה דלק לסופה. יש הרבה חלקיקים שפוגעים זה בזה ויוצרים חשמל סטטי שמצטבר, ונפרק בעוצמה דרך ברקים. כל ברק מחמם את סביבתו בבת אחת בעשרות אלפי מעלות, מה שנשמע היטב כפיצוצי הרעמים.

ענן סי בי נוצר כשהשקע נמצא באזור בו האטמוספרה לא יציבה והוא שואב לחות בעוצמה. וכשכל התזמורת הזאת של מים וחשמל ופיצוצים ואנרגיה מתחילה לנגן, נוצרות סערות אדירות; כשהאקלים מתאים, אפילו טורנדו.

האוויר הלח נשאב פנימה, עולה לגובה רב, מתקרר במהירות, נופל בצורת גשם וברד ואז נשאב חזרה למעלה ומתקבלת סופה שמתכללת את עצמה לאורך זמן. איך זה נראה מבפנים? זרמי אוויר חזקים של עשרות קמ"ש שעולים למעלה, זרמי אוויר חזקים של עשרות קמ"ש שיורדים למטה, טמפרטורה מקפיאת דם, חתיכות קרח גדולות עפות בהמונים ואת החבילה משלימים ברקים ורעמים שמצליפים מסביב.

ודרך הסיוט הזה החל ליפול רנקין. בתחילה, הצליפו בו רוחות של מינוס חמישים מעלות וכל גופו התמלא בפגיעות קור. כשנפל לגובה נמוך יותר, נקלע למכת ברד; חתיכות קרח הלמו בו ולמרות סרבל הטיסה, פגעו כאבנים וסדקו את עצמותיו.

הטייס האומלל לא היה יכול אפילו לצעוק מכאב; לחץ האוויר עדיין היה כה נמוך שלא הצליח לנשום. כשנפל לגובה נמוך יותר, חזרה נשימתו. היה לו ברור שאסור לו לפתוח את המצנח; אם ירד לאט בתוך הגיהנום הזה, יקפא למוות או ייחנק.

המצנח נשלף אוטומטית בגובה 10,000 רגל, אך הסיוט רק התחיל: זרם אוויר רב עוצמה תפס את חופתו והעיף את הטייס הפצוע בחזרה למעלה, אל לב הענן המפלצתי. שוב היכו ברנקין רוחות מקפיאות וכדורי ברד, כשרעמים מתנפצים סביבו; הוא היה כה קרוב למוקד הרעם, שהרעש האדיר היכה בו כסטירה בכל הגוף, וגל ההלם פשוט עצר את נשימתו.

שוב נפל מטה בעודו מסתחרר כעלה נידף, ושוב נשאב חזרה למערבולת הרוחות. עתה הגיע אל שיפולי הענן, וברקים כמעט פגעו בו - אחד אף עבר דרך המצנח ושרף לו את הקצה.

הטייס המשיך להיטלטל באוויר ואז קלט שאינו יכול לנשום; האוויר בתוך ה-CB היה כל כך לח שגיבורנו האומלל כמעט טבע באמצע השמיים. הטלטולים הפכו את קיבתו, עד שהקיא שוב ושוב - כמו ממחלת ים. כך נלחם רנקין על חייו, מנסה לייצב את המצנח שלו עם יד אחת פצועה, עיניים שותתות דם וגוף חבול וקפוא - עד שמשב רוח אחד העיף אותו הלאה מן המפלצת.

בעיניים כלות ראה את הקרקע מתקרבת וכיוון את המצנח לעבר שטח פתוח, אך למזג האוויר היו עוד הפתעות: בגובה נמוך תפס זרם אוויר את המצנח, והטיל את רנקין אל יער סמוך. הוא פגע בענפים ונפצע עוד ועוד, עד שנחבט בקרקע הבוצית. בכוחות בלתי אפשריים נעמד על רגליו והחל לצלוע לעבר כביש סמוך.

מה אגיד לכם, החיים לא הוגנים; על הכביש נסעו די הרבה מכוניות, אך אף נהג לא עצר לרנקין. סרבל הטיסה שלו היה שטוף במים, בוץ ודם, כך שאי אפשר היה לראות שזה בכלל סרבל טיסה. בעיני הנהגים, זה היה סתם עוד קוקו מטונף שמנופף להם לצד הכביש. הנהג שעצר לו לבסוף עשה זאת מסקרנות גרידא - והוא זה שהציל את חייו.

בבית החולים אהוסקי שבדרום קרולינה התקשו הרופאים להבין מה קרה, ומיהרו לטפל בניצול.

פרט לידו הפגועה, סבל מקשת רחבה של דימומים פנימיים ופגיעות לחץ, חבלות ועצמות סדוקות ממכות הברד, וכמובן שגם מכל פגיעת קור אפשרית - כל גופו כוסה בכוויות קור שחלקן הגיעו לרמה של שלפוחיות ובשר מת (ועל הדרך גם הצטנן המסכן).

רנקין הוא לא היחיד שעבר דרך ענן סי בי ונשאר בחיי - רק היחיד שחווה את כל הזוועות שבתוכו: בפברואר 2007 התאמנה אווה ויז'ניירסקה לקראת אליפות העולם במצנחי רחיפה. היא היתה אחת החברות הכי מנוסות בנבחרת גרמניה, וטסה באוסטרליה באזור אליו נכנסו ענני סערה מפותחים.

הצנחנית טסה נמוך ולא חשבה שתישאב לתוך אחד כזה. כמובן שזה בדיוק מה שקרה: זרם אוויר נשא אותה לגובה של 33,000 רגל, הרבה מעבר למה שאמור לשרוד אדם עם מצנח רחיפה. היא היתה לבושה היטב, אך מסכת חמצן לא היתה לה, והיא איבדה את ההכרה מהר מאוד.

לא ממש ברור מה קרה לה בתוך הענן, וגם היא לא יכולה לספר; ויז'ניירסקה התעוררה כשהיא מחוץ לו, ולמרות שהיתה קפואה מקור, הצליחה לתפעל את המצנח ולנחות. הצצה בשעון הדהימה אותה - והאמת, גם אותי: מהרגע בו נכנסה לענן חלפו שלוש שעות וחצי, והיא נחתה 60 ק"מ משם.

ואם לא די בכך, כשהגיעה הצנחנית לבית החולים, הרופאים לא האמינו לסיפור שלה: היתה לה רמה קצת נמוכה של חמצן בדם, וקצת כוויות קור, אך שום פגיעה אחרת. היא שוחררה הביתה באותו היום. אם לא היה על המצנח שלה ציוד שמתעד גובה ומיקום, היה קשה להאמין שהגברת עברה בכלל ענן CB.

ביחד עם ויז'ניירסקה נכנסו לענן עוד שני צנחנים שטסו איתה - האוסטרלי ג'רלד אמסדר שהצליח להיחלץ לפני שנשאב בעוצמה לגובה, והסיני הי ג'ונגפין - שנשאב ומת, כנראה ממכת ברק. בפועל, לא היה חכם מצידם לטוס במזג אוויר מסוכן שכזה, על אף היותם מקצוענים.

אז למדנו שענני סערה הם כוח טבע עצום. האם יש סיבה לפחד מעננים כאלה? בהחלט לא - הקהל הרחב פוגש אותם פה ושם מבעד לחלון מטוס הנוסעים, בעיקר מרחוק. עננים מפותחים מופיעים במכ"מ, ואפשר לתכנן נתיבים סביבם. וגם במקרה בו צריך לעבור דרך ענני גשם, אין מה לפחד: לא מדובר בענן CB ובכל מקרה, מטוס הנוסעים נבנה לשרוד פגיעות ברקים. רוחות ומערבולות ישפיעו עליו, הוא יקפוץ קצת (שזה כיף, אם תשאלו אותי) אבל לא יאונה לכם כל רע. ומה קורה כשפוגשים בענן סערה בלי מטוס? ובכן, כנראה שאתם על הקרקע; היכנסו הביתה כדי שלא להצטנן. טיסה נעימה!