צילום: עמית שעל
מאיר ויזלטיר: "אנחנו בסכנה להפוך מאזרחים לנתינים"
“הקורונה מעניקה לשלטון הצדקה מיידית לצעדים אנטי־דמוקרטיים", מזהיר ויזלטיר, מהחשובים והמשפיעים במשוררי ישראל, שבשבוע הבא ימלאו לו 80. הוא נחרד מהצלילה של האנושות אל תוך המסכים, יוצא נגד פוליטיקת הזהויות, מעיד שהגיל שהגיע אליו הוא ברכה מאוד מפוקפקת, אך עדיין מאמין שכתיבת שירים היא דבר אופטימי
פעם באישון ליל שמע המשורר מאיר ויזלטיר רחשים בביתו. הוא קם ומצא פורץ בפינת המסדרון. הפורץ, יחף ומגומגם, אמר שחיפש מקום לישון בו. ויזלטיר, 1.90 מטר, בדיוק התכונן לנסיעה לחו"ל והניח באחת המגירות סכום של 2,000 דולר. הוא קיבל את הפורץ במאור פנים, והציע להכין לו כוס תה. כשפנה למטבח, ניצל הפורץ את ההזדמנות וברח. לוויזלטיר יש כנראה סיבולת למצבים מסוג זה, מצבי שיגעון. "מי שאין בו שיגעון הוא כנראה זומבי", הסביר לבתו נטליה, שהעלתה על הכתב את הסיפור הזה בגיליון חגיגי של כתב העת "מאזניים", שיצא עתה לכבוד יום הולדתו ה־80 של המשורר.
קראו עוד בכלכליסט
ויזלטיר יחגוג גבורות ב־8 במרץ, והוא אולי האחרון מבני דורו המשוררים שנשארו בחיים. וולך והורביץ כבר מזמן אינם, גם אבידן, עמיחי, רביקוביץ וזך אינם. אבל הוא עצמו ממשיך לכתוב, ומתברר ששנת הקורונה אפילו הפכה אותו ליצירתי במיוחד: עוד רגע יראה אור ספר עם כל הסונטות שלו, וכבר יש אצלו מספיק שירים חדשים שיהפכו בקרוב לספר.
איך עברה עליו השנה האחרונה? חוץ מעניינים בריאותיים של הגיל, ויזלטיר חושב מחשבות פוליטיות. "בטווח הארוך הסכנה העיקרית של הקורונה שהיא נתנה לכוחות השולטים, לא רק בארץ אלא בכל העולם, אופציה חדשה של אנטי־דמוקרטיה. במצב של מגפה יש הצדקה מיידית לצעדים בעלי גוון אנטי־דמוקרטי. הקורונה היא פיתוי גדול מאוד לפטרונות. יש פה סכנה של הידרדרות שלנו מאזרחים לנתינים. גם כשהקורונה תעבור, הרבה ממשלות לא ירצו לוותר על היתרונות האלה”.
ואיך זה עבר עליך באופן אישי?
"כתבתי הרבה, בישלתי יותר מבכל זמן אחר. שבע ארוחות בשבוע אני מבשל, לפעמים אחת הבנות מביאה לי מרק".
בספרו החדש "פנקס הסונטות" (שיראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא איגד את כל הסונטות שכתב עד היום. סונטה היא שיר לירי עם מבנה של 14 שורות, מחורזות בצורות שונות.
"אני לא בחרתי לכתוב בז'אנר הזה, אבל מתישהו שמתי לב שבכל הספרים שלי חוץ מאחד יש תמיד סונטות. כשהתחלתי לכתוב שירה, המורה שלי לעקרונות 'עשה ואל תעשה' היה עזרא פאונד, הסיסמה שלו היתה 'מייק איט ניו', תעשה שזה יהיה חדש. והלכתי לעשות שירה חדשה. עד כדי כך חדשה שכבר ראיתי בפאונד, אליוט, ייטס ובני דורם את העבר, חשבתי מה הצעד הבא”.
מצד שני, הוא אומר, “היתה לי תפיסה שהשירה בת 5,000 שנה בערך. בכל זאת זו מסורת רב־לאומית ורב־לשונית וכל השירות מושפעות זו מזו, השפעה חשובה שמעצבת אותן. מכל צורות העבר שאני מכיר בחרתי לשחק עם הסונטה כי היא צורה גמישה. ככה אני שומר על קשר עם מסורת השירה".
אתה מרגיש קשר כלשהו למספר הזה, 80, שהוא הגיל שלך?
"אני בן זקונים, היו לי שתי אחיות מבוגרות ממני בהרבה: 16 שנה ו־13 שנה. 80 זה לא גיל אידיאלי, זה גיל עוין, להיות בן 80 זו ברכה מאוד מפוקפקת, הגוף שלך בוגד בך בלי בושה, הוא ממש מוציא לך לשון. היתרונות שהיו לך כל החיים הופכים לחסרונות. למשל, כל החיים היתרון שלי היה שהייתי מטר־תשעים, בכל התחומים זה עזר לי, גם ברכיבה על אופניים, וגם עם בחורות. אם עמדתי בקהל, לא הסתירו לי. עכשיו זה עובד לרעתי, כי הרגליים שלי מציקות לי. אני, שהייתי גומא את תל אביב לאורכה ולרוחבה מיפו עד עבר הירקון, ברגל או באופניים, עכשיו מתקשה ללכת 100 מטר בלי שאצטרך להתיישב, לעשות הפוגה לרגליים".
ויזלטיר נולד במוסקבה ב־1941, אביו נהרג בקרב בלנינגרד. הוא הגיע לישראל ב־1949. אחרי שירות צבאי קצר למד ספרות אנגלית והיסטוריה, והחל לפרסם שירים. הוא היה חלק מחבורת המשוררים פורצי הדרך של שנות ה־60, צלע במשולש עם יונה וולך ויאיר הורביץ. היה נשוי לוורדה רזיאל־ז'קונט ולהם ילדה משותפת, נטליה. אחר כך היה נשוי לאתי ויזלטיר ולהם ילדה משותפת, מרתה. היום הוא כבר סבא לנכדות בוגרות.
"אני קבור מתחת לתלי תלים/ של תולדות חיי. שם אני נושם/ נשימה קצובה וברה.../ וגושי אדמה וחצץ / חוצצים ביני ובין עולם האנשים / ופשטותם הכאובה", כתב בשירו "העדה".
ויזלטיר כתב במשך השנים שורות שנחרתו על לוח לבם של אוהבי שירה. "דבר אופטימי עשיית שירים", "קח שירים ואל תקרא, עשה אלימות בספר הזה", וגם "יש לי סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל אביב". הוא משורר מתריס, מתנגד, מעורר. שירים, בעיניו, חייבים לחולל שינוי במי שקורא אותם.
"אנחנו חיים בעידן שבו הקהל נמצא בפסיביות מוחלטת", הוא אומר. "יושב אדם מזפזפ בטלוויזיה או בסמארטפון שלו, לא משתתף, לא צריך לעשות שום מאמץ. אדם שקורא רומן צריך לדמיין את הגיבורים, צריך להתאמץ, אדם שקורא שיר בוודאי צריך לעבוד, אדם שרואה מחזה צריך לפרש ולהבין אותו. היום זה עידן שמטפח פסיביות.
"המצב הנכון הוא שאתה לוקח משהו מהשיר ומשתמש בו. שהשיר הוא אובייקט שהקורא יכול להשתמש בו לצרכיו. אני כמשורר מנסה לכוון את הצרכים, אבל הוא יכול להשתמש בו וללכת איתו כברת דרך בלעדיי. השיר זה מכשיר שעובר מהידיים שלי לידי הקורא.
"אני המצאתי את השיר העברי הפוליטי החדש, האופוזיציוני, הלוחמני. לפני כן, השירה החדשה של זך ואבידן ברחה מהפוליטי, כי השיר הפוליטי שהם הכירו היה אלתרמן, כלומר שירי שירות למדינה ולהנהגה, או אצ"ג שכתב שירה פוליטית מתוך תפיסה משיחית לאומנית. אז זך, אבידן, עמיחי ברחו לגמרי מהפוליטי. בשירים שלהם הם לא חיים בשום מקום, הם חיים בנוף. אני החזרתי את הפוליטי לשירה בצורה אחרת. אני גם הראשון שכתב שירים רוויים במיניות גלויה, שלא מתחנחנת ולא מסתתרת. והראשון שכתב שירים אקולוגיים, יש לי שיר שנקרא 'אקולוגיה' בספר 'דבר אופטימי עשיית שירים'".
אתה קורא שירה ישראלית עכשווית?
"יש משוררים ששולחים לי את הספרים שלהם. בשנתיים־שלוש האחרונות אני קורא בעיקר דברים שכבר קראתי בשנות ה־20 שלי, למשל 'הדבלינאים' של ג'ויס. קניתי את זה כשהייתי בי"ב, אז עכשיו כשהייתי בבית חולים קראתי אותו שוב. אני אוהב את 'מנזר פארמה' של סנטדל".
אתה מודע לשיח הזהויות שהפך מאוד דומיננטי בשירה העכשווית?
"משורר צריך להיות חופשי וריבוני. כל היתפסות של משוררים או קבוצות משוררים לאיזו אידיאולוגיה או אג'נדה — זה תמיד נגמר רע, כלומר בשירה גרועה. משורר צריך לשמור על החירות שלו מפני עמדות, אפילו עמדות צודקות".