צילום: בלומברג

תורת הקבוצות: בכירי המשק, המפרט האנתרופולוגי

לא משנה כמה כסף יש להם בבנק, אנשי העסקים הישראלים עובדים קשה כדי להיות "עממיים". הדרכים שונות, האמינות מוטלת בספק, אבל את הקופון הכלכלי הם גוזרים. מיפוי מלא של כל סוגי השואו העממי

09.05.2011, 09:32 | אדוה קיזלשטיין

לבני אדם קשה לחבק את העשירים. קנאה היא יצר בסיסי. לישראלים קשה במיוחד, כנראה מפאת שנים ארוכות של ציונות סגפנית, סוציאליזם וצנע. הרי כולנו התחלנו מאותה נקודה, כולנו פליטים, כולנו עבדנו ועובדים קשה. אז למה להם מגיע ולנו לא? ואם יש להם, זה בטח על חשבוננו.

לעשירים קשה שלא מחבקים אותם. לא משנה כמה כסף יש להם, הם עדיין צמאים לאהבה, כמו כולנו, ולוקחים קשה את השנאה המופגנת כלפיהם. הם מתמודדים עם העניין בדרכים שונות: הסתגרות מתגוננת, פילנתרופיה נרחבת או השקעה בתדמית ציבורית מדויקת. בישראל, לתדמית הזו יש כיוון ברור: הכיוון העממי. עשירי ישראל מאוד רוצים שנחשוב שהם בדיוק כמונו. בסיפור החיים, בתחביבים, במניירות. ואם הם בדיוק כמונו, אנחנו הרי חייבים לאהוב אותם.

זה משחק מורכב. לא פשוט ללכת עם ולהרגיש בלי. הם הרי לא באמת חיים כמונו, עם משכנתה לכל החיים ו־12 ימי חופש בשנה שמתבזבזים באילת או בטורקיה, קורסים תחת המסים וההוצאות ההכרחיות על חינוך, על בריאות, על מוצרי המזון ומסלולי התקשורת והדלק שהם מוכרים לנו ביוקר. מעטים מאוד מהם חיים בצניעות אמיתית. הרוב חיים ברווחה, כי הם יכולים.

לכן הם עובדים קשה מאוד על הסיפור שהם מוכרים לנו. במקום להצטלם על היאכטה, הם מצטלמים על רקע הבית שבו גדלו. במקום לדבר על מה הם עושים עם המיליונים, הם מעדיפים לספר איך בילדותם יצאו לסייע בפרנסת המשפחה. במקום תמונה מיציע הזהב באצטדיון אירופי נחשב, הם יעדיפו להיראות רוקדים על שולחן במועדון מקומי. הם הולכים על השואו העממי.

לשואו העממי יש אינספור זרועות. הוא ניכר בלבוש, בסלנג, בחיבוקים ובצ'פחות, בבדיחות של הגשש, בתשומת לב מיוחדת להתנהלות מול העובדים ובסיפור שמוכרים לעיתונים, על הביוגרפיה הקשה, הדרך המורכבת, ההתעקשות להצליח, החיבה לגרעיני אבטיח במשחק השבת. רק שנאהב אותם, כולנו, ובדרך גם נפטור אותם מקצת רגשות אשם של הצלחה.

ויש עוד צד לעניין: לקופון התדמיתי יש משמעות כלכלית אמיתית, בהצלחת החברה, פריחת הרשת או עליית מחיר המניה. כשאנחנו הולכים איתם ולא נגדם, הם מרוויחים הרבה יותר מסתם אהבה.

לכן עם השנים השואו העממי בישראל התפתח, השתכלל והתרחב, וכמו בכל תהליך אבולוציוני התפלג למינים שונים. לרגל יום העצמאות (אחד משני החגים השנתיים של עסקני העממיקו. השני הוא כמובן המימונה) מיפינו את הז'אנרים הבולטים של הפסאודו־עממיים, ומיינו את בכירי המשק בהתאם. בדרך מצאנו כמה שלא משחקים את המשחק, לא רודפים אחרי האהבה שלנו ומספיק אוהבים את עצמם. על זה באמת צריך לקנא בהם.